את הסיפור הראשון שלו הוא כתב כדי להרשים ילדה שאהב והשיר "ילדים זה שמחה" נכתב לאחר שפגש חיים שונים משלו. יהושע סובול, על המחזה החדש שעלה ב"צוותא", הדרך בה הפך למחזאי והסיבה בגללה בחר לשתף פעולה עם אנשים שאינו מסכים עם דעתם
את יהושע סובול פגשתי לראשונה בלימודי המשחק בסמינר הקיבוצים. אני זוכרת איך הוא התיישב מאחורי שולחן אפור עם כמה דפים לפניו ודיבר על עניינים שונים ומשונים באוזני הסטודנטים לבימוי ומשחק. הוא היה עובר כמו במשחק עם כדורי ג'אגלינג במיומנות מעניין לעניין, ממחזה לסיפור, מרגע היסטורי אחד לאחר וקושר הכל בסופו של דבר לתיאטרון. מילותיו וסיפוריו הבהירו את עמדתו כי לתיאטרון מקום חשוב בחיים של קהילה ששואפת לתרבות וזה מיגנט אותי כל שיעור מחדש. נפגשנו מחדש בבית קפה ליד מועדון "צוותא", שבו עולה מחזמר קאמרי חדש שלו על נושאים תנ"כיים.
"נולדתי בתל מונד בשנת 1939. בגיל עשר התאהבתי בילדה בכיתה וכדי למשוך את תשומת לבה כתבתי סיפור. הסיפור היה על חייל רוסי שבילדותו קרא ספרים על נהר הריין בגרמניה וחלם להגיע לשם אבל פורצת מלחמת העולם השנייה והחייל מתגלגל כל הדרך מרוסיה עד גדות הריין ושם כדור גרמני פוגע בו והוא נופל למים. הוא מגשים את חלומו במותו. זה סיפור שכתבתי בהמשכים במחברת שעל כריכתה כתבתי בעט 'בדרך לריין, יהושע סובול, 10 ושלושת רבעי'. זאת הייתה תחילת הקריירה הספרותית שלי. אחר כך אני זוכר שעשו הצגה לחנוכה בבית הספר וקיבלתי את תפקיד אנטיוכוס. הייתי צריך לבכות על הבמה את מותו של אנטיוכוס שסופג מפלה מהמכבים. החוויה הזאת איתי עד היום. העובדה שאני יכול להשתתף בצערו של מישהו אחר שנחשב האויב שלי".
30 שנה ל"ורטיגו": טבע, אמנות, חברה, אדם
"שמואל" אגדת היפ-הופ: ההצגה שבועטת את התקינות מחוץ לדלת
"אני פי מאה מעדיפה להיות בג'נין מאשר באיזה מאחז": ראיון עם יאנה פבזנר
ומשם?
היה לי בתיכון מורה לספרות, דב בן אליעזר, שהיה מפליג לשיחות על ספרות. השיעורים שלו היו מרתקים. דרכו קראתי את "מדאם בובארי" והתוודעתי לספרות הצרפתית. אני זוכר את כל המורים שלי, כל אחד מהם היה אישיות.
איך ידעת צרפתית?
"לימדתי את עצמי. בגיל 16 כבר קראתי צרפתית".
מה היה המחזה הראשון שכתבת?
"'הם ישובו מבית הקברות', הייתי בן 22 אחרי צבא. את המחזה שלחתי להבימה ולתיאטרון חיפה. אף אחד לא חזר אלי, כנראה זה קבור שם באחד הארונות.
למה לכתוב בצורת מחזה ולא פשוט כסיפור?
"בתיכון ראיתי המון הצגות בקאמרי ובהבימה. זאת הייתה צורת הכתיבה הנורמלית ביותר עבורי. ויש עוד משהו. גדלתי בבית גדול בתל מונד. בית שכל המשפחה המורחבת התגוררה בו. סביב השולחן הגדול של הבית סערו ויכוחים רבים בארוחות המשפחתיות. סבתא חילונית בונדאית, דוד של אמא הולך לבית הכנסת, אבי היה מקורב למפא"י, דוד ששירת בצבא הבריטי והיה מגיע לחופשות אצלנו והיה מרקסיסט לניניסט. תארי לך איזו דרמה הייתה בבית. ואני הייתי יושב ומקשיב. מה שספגתי משם זה שאפשר להתווכח בקולי קולות ובכל זאת להיות משפחה חמה. ככה אני מסביר לעצמי את הנטייה שלי לכתיבת דרמה".
ידעת שאחרי הצבא אתה תמשיך לכתוב?
"זה היה טבעי. כשגמרתי את השירות הצבאי בנח"ל הלכתי להיות מחנך בקיבוץ אמיר. לימדתי ספרות, תנ"ך והיסטוריה. תוך כדי זה התחלתי לכתוב וכתבתי סיפור שנקרא 'מעשה אבות' שהתפרסם בחוברת 'קשת' בשנת 1963. כשהסיפור התפרסם, הייתה שיחת קיבוץ והחברים הביעו התנגדות לתוכן הסיפור. הם טענו שאני אומר דרך הסיפור שאין להם עתיד כאנשי משק. למחרת היום קיבלתי מכתב מגדעון לוין, שהיה הפסיכולוג של התנועה הקיבוצית, 'אם זה מה שאתה חושב עלי איך אתה מעז לחנך את בני?' אחרי שקיבלתי את המכתב החלטתי שאני מפסיק לחנך".
"באותה תקופה קראתי את סארטר, קאמי, סימון דה בובואר, בקט. קראתי את 'מחכים לגודו' וזה טלטל אותי מאוד. היה לי ברור שאני נמשך לפריז ורוצה ללמוד שם. ב-65' עברנו לפריז, אני ועדנה, אשתי עד היום. אחרי פריז חזרנו לקיבוץ ותוך זמן קצר קיבלתי מכתב מתיאטרון חיפה 'אם אתה רוצה לעבוד בתיאטרון תפגוש את נולה צ'לטון בקיבוץ שדות ים'. עד היום אני לא יודע איך הגיעו אלי".
"נפגשנו, נולה ואני, והיא שאלה אותי מה היחס שלי לזיקנה. אמרתי לה 'מפחיד אותי'. היא אמרה 'מצוין. אני רוצה שתכתוב מחזה דוקומנטרי על זיקנה'. היא אמרה לי שתיאטרון צריך ללכת אל המקומות שאנשים מפחדים מהם, לעבור את מעצורי הפחד, לראות מה נמצא בצד השני. לקחתי רשמקול והתחלתי לראיין אנשים בבית אבות. ראיינתי הרבה קשישים וקשישות ומתוכם בחרתי 14 דמויות שהלכתי איתם לראיונות עומק והייתי חוזר הביתה ומוציא מהטייפ את הטקסט כשאני מקפיד לכתוב כל אנחה, כל מילה שנאמרה".
המחזה נקרא "הימים הבאים" וזה המחזה הראשון שכתב סובול לתיאטרון במסגרת "מעבדה למחזאות מקורית בתיאטרון חיפה". סובול מספר שהוא זוכר שהתקציב היה 120 לירות. "זאת הייתה חוויה מכוננת ממדרגה ראשונה".
ספר לי על המחזה "קריזה"
"הייתי כתב נודד בעיתון 'על המשמר' ויצאתי לעשות סדרת כתבות על מה שנקרא אז ישראל השנייה. הגעתי למקומות שלא היו קשורים אליי בכלל, לקריית שמונה, לאור עקיבא. באור עקיבא עצרתי נער ברחוב ושאלתי אותו: 'מה אתה עושה כאן? יש בית ספר', הוא ענה 'אין בית ספר, אני בחוץ, תן לי 1000 קילומטר של ים, תן לי יער'. מזה יצא לי שיר, ששלמה בר שר אותו. שאלתי אותו 'איפה ההורים שלך?' הוא אמר 'בבית. אתה רוצה לבוא איתי לפגוש אותם?' אמרתי כן והלכתי אליו. ככה התגלגלתי מראיון לראיון, מבית לבית. בין השאר פגשתי אישה בטירת הכרמל. אני זוכר שהיא הייתה אישה גדולה בשמלה כחולה ושאלתי אותה 'תגידי החיים שלכם קשים, אתם בקושי מתפרנסים למה להביא כל כך הרבה ילדים?' והיא ענתה 'מה? ילדים זה שמחה!' מזה יצא השיר".
יש תחושה לפעמים שהקהל רוצה להגיע לאולם התיאטרון לשם הבידור
"כי הרגילו אותם. הייתי ארבע שנים שותף לניהול האמנותי בתיאטרון חיפה עם גדליה בסר עמיתי. זה היה בשנים 84'-88'. היה לנו רפרטואר קונטרוברסיאלי, כל הצגה כמעט היו ויכוחים והתנצחויות. היו לנו 33 אלף מנויים בחיפה. אני מעריך את הקהל הישראלי, אני חושב שהוא קהל טוב ביסודו. אבל צריך לעורר בו את היצרים של עימות ודיון".
אמרת באחד הראיונות שאתה לא מפחד להגיד מה שאתה חושב ומדינה שבה מפחדים להגיד מה שחושבים היא מדינה שלא ראויה שיחיו בה.
"יש מחיצות שנוצרו בארץ ופוליטיקת הזהויות גרמה לזה שכל אחד מסתגר לו בעמדתו. אני עצמי הייתי בעבר מאלה שדרשו להטיל חרם אמנותי על ההתנחלויות. היום אני עובד עם להקת שחקנים מתקוע. למה? הם פנו אלי ואמרו לי שהם מעוניינים לעבוד איתי. ישבנו ודיברנו וגיליתי שיש לנו הרבה במשותף. עירבתי את הבת שלי, נטע, שהיא דוקטור בקבלה והיא הציעה לנו נושא. בחרנו בדימוי של האל שבונה עולמות ומחריבם. יש פרשה כזו בספרות הזוהר. מצאנו נושא משותף, לי כאדם חילוני, ולהם כאנשים שבאים מרקע דתי".
"כתבתי מחזה שנקרא 'שירת הציפורים המתות' שאין סיכוי שהוא יעלה על במה ראשית בארץ, כי הוא לא מחזה כל כך נחמד. נתתי לחבר'ה מתקוע לקרוא והם נתפסו לזה ופתאום אנחנו עובדים יחד. אני מאמין שקהילות סגורות בסופו של דבר דנות את עצמן לניוון. צריך להיפתח. להיכנס לעימות, לוויכוח עם גורמים שהם לא בדיוק זהים לך".
על מה אתה עובד היום?
"כתבתי 18 שירים על אהבות דוד המלך. חצי מהשירים עוסקים באהבת דוד ומיכל. היא אהבה אותו והוא נתן לה לאהוב אותו. המחצית השנייה של השירים היא האהבה של דוד לבת שבע. אהבה ראשונה ואהבה אחרונה. השירים הולחנו על ידי איילה אשרוב. אלי גולדשטיין וקרן הדר שרים. זה עולה בצוותא בתחילת פברואר. עכשיו אני חייב לרוץ לחזרה הם כבר מחכים לי".
המחזה "אהבות דוד", שכתב סובול, יוצג בתיאטרון צוותא ביום שישי 19.8. לכרטיסים
מתוך מגזין "מעמול" המודפס, גיליון 13.
