קרום המוח

קמתי בבוקר, כאב לי הראש.

אף פעם לא כואב לי הראש. הבטן כואבת לי תמיד, אבל הראש? זה היה סוג מוזר של כאב ראש. כשהזזתי את הראש, הכאב הגיע רק אחרי שניה. כמו קופסא שמנערים, ומה שבתוכה פוגע בדופן בהשהיה, קצת אחרי הניעור.

נסעתי באוטובוס לעבודה. הכאב נמשך ונמשך. בכל פעם שהפניתי את המבט לכיוון הניאונים על התקרה, קיבלתי מכה של כאב. מתישהו קמתי ואמרתי, "אני לא יכולה יותר". הלכתי הביתה. בדרך עברתי בקונדיטוריה וקניתי עוגה קטנה ושני נרות. אני ואבנר עמדנו לחגוג למחרת חצי שנה יחד. ולמחרת גם עמד להיות המשחק בין סקוטלנד למרוקו במונדיאל.

הייתי חייבת לישון. התעוררתי בשבע בערב עם כאבים איומים. כשנסעתי באוטו לקופת חולים, כל קפיצה קטנה הביאה דקירה איומה בראש. חשבתי שאני הולכת למות. הם העבירו אותי בבהילות לבית חולים.

חיכיתי בחדר מיון. הניאונים בתקרה הכאיבו. צעקתי, "תכבו את האור!"

שאבו לי מח עצם מעמוד השדרה עם מחט ענקית – אני לא רוצה לתאר את הכאבים. מאותו רגע הכאב התפצל לשני מוקדים – הראש, והאגן.

אבחנו דלקת קרום המוח. זה הסוג הפחות גרוע, זה שלא מחייב בידוד, אבל בכל זאת אישפזו אותי, ונתנו לי כדורים.

אבנר הגיע, הסתכל בשעון ושאל, "יש פה טלוויזיה?"

יש חברה שמשכירה טלוויזיות בבית החולים. משלמים כמה שקלים ליום, ומחברים טלוויזיה מול המיטה. הוא לקח שטר מהארנק שלי והלך לסדר את זה. כשחזר עם השלט, אמרתי לו, "כאילו זה יעזור למרוקאים שלך".

הוא בא בבוקר, ליטף לי את הפנים. הוא אמר, "תגידי לאבא הקמצן שלך שהיום הגיע הזמן שלו ושל כל הסקוטים הקמצנים לשלם". הוא היה חייב לרוץ לעבודה. הוא עשה סאונד למשחק מחשב, סימולטור טיסה. הם היו בלחץ נוראי בימים האלה. היתה איזו פאשלה והם היו צריכים להקליט הכל מחדש. הם עבדו שם כל היום בחדר דחוס עם טלוויזיה קטנטנה ששידרה את המונדיאל. כאילו הוא לא היה מספיק עצבני בלי זה.

הוא מרוקאי. זאת אומרת, ההורים שלו. אני סקוטית. כלומר ההורים שלי.

מרוקו וסקוטלנד באותו בית, ביחד עם ברזיל ונורווגיה. כשהראיתי לו את זה בעיתון, כמה חודשים לפני כן, הוא צחק. אמרתי לו, "אני במקומך לא הייתי צוחקת. אם אתה דוגמא למרוקאים, הם לא יגיעו רחוק". הוא לא ענה לי, אבל אחרי כמה זמן, כשראינו תכנית בערוץ הספורט ביחד ודיברו על הבית הזה, הוא אמר, "אם אנחנו דוגמא, אז מרוקו תזיין את סקוטלנד". צחקתי. כולם יודעים שברזיל בטוח תעלה לשלב הבא מהמקום הראשון. השאלה היא מי תהיה במקום השני בבית. אבנר ואבא שלו בטוחים שמרוקו. אני ואבא שלי בטוחים שסקוטלנד.

כשהתחיל המונדיאל, סקוטלנד הפסידה לברזיל 1-2. אבנר אמר, "לא חשבתי שהם כל כך יזכירו אותך". אחר כך מרוקו גמרו 2-2 עם נורווגיה וגם סקוטלנד יצאו תיקו עם נורווגיה. כשברזיל ניצחו את מרוקו 0-3, אמרתי, "אני רואה שאתה ודוד לוי זה כלום לעומת היכולת של הנבחרת שלכם". אז הגיע יום ההכרעה. אבנר לא הודה בזה, אבל הוא היה חיוור כל השבוע שקדם למשחק. לי כאב קרום המוח. אבא שלי בא לבית חולים ואמר שיש לנו את הנבחרת הכי מחורבנת שהוא זוכר. אבל, אמר, ברוך השם שאנחנו נגד המרוקאים. מספיק לנו תיקו, בתנאי שברזיל תנצח את נורווגיה, ואין סיבה שברזיל לא תנצח את נורווגיה.

מאז שהמונדיאל התחיל אבנר ואני לקחנו צדדים. כשהיה אנגליה-טוניסיה, לא משנה שהסקוטים שונאים את האנגלים והמרוקאים את הטוניסאים, הוא אמר, "כל הצפון אפריקאים עם טוניסיה, ומצדי שתיחנקי עם האנגלים החננות שלך". הוצאתי לו לשון כשהחננות ניצחו 0-2. אחר כך לקחנו צדדים בצרפת-ערב הסעודית וארה"ב-אירן. ברומניה נגד אנגליה הוא אמר שהרומנים הם המרוקאים של אירופה. זה היה ביום שהתאשפזתי. "הרומנים ניצחו," הוא סיפר לי בבוקר בחיוך.

אמא ביקרה אצלי בצהריים. היא הביטה בטלוויזיה בדאגה ואמרה במבטא הסקוטי שלה, "חייבים ללמד את המרוקאים לקח". כשאבנר הגיע בערב, אחרי העבודה, ונתן לי נשיקה, עדיין כאב לי הראש.

הוא ישב לידי והזיז את הזר הענקי של הפרחים ששלחו לי מהעבודה, שהסתיר לו את הטלוויזיה.

אבא שלו התקשר אליו ואיחל בהצלחה. כנראה שהוא לא שאל לשלומי או מסר לי משהו. אבא שלי התקשר אלי. אמרתי, "הי אבא, מה נשמע?" הוא אמר, "המתח הורג אותי. רק רציתי לאחל לך בהצלחה. הוא לידך?" אמרתי, "כן". היה שקט כאילו הוא רוצה להגיד משהו, בסוף הוא אמר, "אוקיי", וסגר.

סגרנו את הוילון ואבנר נכנס למיטה לידי. בגול הראשון של מרוקו הוא החניק את הצעקה בתוך הכרית, אבל בשני הוא לא הצליח. האחות באה וצעקה, "מה זה פה, קיבוץ?" היא אמרה שעברה שעת הביקור והוא צריך ללכת. הוא התחנן, הבטיח לשתוק. אבל בגול השלישי, בדקה ה-88, הוא צרח ואז נישק אותי. הוא ממש הזיע. היה לי עצוב. האחות באה והוא היה צריך לעזוב. העיניים שלו נצצו כשהוא אמר, "תסתכלי על עצמך. באמת חשבת שהנבחרת שלך תנצח את מרוקו?"

המשכתי לבהות בטלוויזיה. אחרי שתי דקות התברר שנורווגיה ניצחה את ברזיל. נורווגיה וברזיל עלו מהבית שלנו. מרוקו וסקוטלנד עפו. בזמן שצחקתי הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ. לצחוק עם דלקת קרום המוח זה כמו לזרוק על הראש חופן מסמרים, מבפנים. אבל זה היה כאב מתוק. התקשרתי אליו ואמרתי, "באמת חשבת שהנבחרת שלך יכולה להגיע לשלב הבא?"

חזרתי הביתה אחרי שבוע. ביום שחזרתי הוצאתי את העוגה מהמקרר, הדלקתי את שני הנרות ואמרתי לאבנר, "מזל טוב". הוא אמר, "על מה, על צרפת?" אמרתי, "אנחנו ביחד חצי שנה ושבוע". העוגה ישבה במקרר כל השבוע והוא לא שם לב.

אסף גברון הוא סופר, מוזיקאי ומתרגם. פרסם את הספרים "מין בבית העלמין", "תנין פיגוע", "אייס", "מובינג" ו"הידרומניה". חבר בלהקת "הפה והטלפיים". זהו פרסום ראשון לסיפור "קרום המוח".

© כל הזכויות שמורות לאסף גברון