הקץ לנשק (?) – שתי דעות על דיאלוג בין-עדתי

מאת:מירית בראשי
שתפו

על השנאה / נורית גרץ

קודם כל הצהרה וגילוי: השפה המיוחדת של דן בניה סרי, העולם שהוא חושף, המציאות הקשה והפיוט העוטף אותה, כל אלה הופכים אותו בעיני לסופר חשוב ואולי דווקא משום כך אני רוצה לומר כמה מלים בוטות על ספרו האחרון – "ארטור". בספר זה העולם הוא מקור של אימה וחרדה. בכל רגע אמור להתרחש אסון נורא. כל מכונית שנכנסת לשכונה, ביקור של אדם זר, רופא, רופאה, שכנה חדשה, מבשרים רעות. כל אירוע, טקס בבית ספר, מישהו שותל עציצים בחצר, מישהו נוסע לתל-אביב – מעיד על דבר מה נורא שעומד לנחות על ראשי הגיבורים. ומכאן החרדה הממלאת את הספר ומכאן הטינה והשנאה המופנות אל כל מי שאינו מאותה משפחה, גזע, לאום, כל מי שצבע עורו אינו אותו צבע ואינו מחזיק באותן דעות.

האימה והשנאה הללו לא נשארות בחוץ, אלא חודרות לתוך המשפחה. יצחק ואחיו, גיבורי הסיפור, מופקרים על ידי אמם האלימה והמטורפת, ונוהגים בשנאה ובאלימות בחיות, חתולים ועכברים, בשכנים קרובים ורחוקים. האם המטורפת מכה את בעלה בראשו בכפכפים, הסב שונא את הבריטים אך מפנה את שנאתו, ולעתים גם סכינים ואגרופים, אל השכנים, הסבתא מפנה אלימות לבעלה, המשפחה כולה מרעיפה קללות על ראשי השכנים, וכולם יחד מקללים ושונאים את ה"שיכנוזים".

אמת, חלק מכל זה נבנה מתוך מבטו של הילד המיוסר ונובע מתוך מצוקה גדולה. ואמנם מתחת לסיפור הזה יש הרבה חמלה, אהבה וצער, גם הרבה פיוט יפהפה, אבל האלימות והשנאה משתלטות עליו – אנשים המוכים על ידי הגורל שבים ומכים חזרה את זולתם. הנה למשל עמוד אחד מני רבים:

"כששבנו, בועטים ומקללים מהצעצועים המטומטמים של נסראללה נשבע שלמה לחפור לדוד הקירח שלהם בור של נחשים, להטביע אותו במים המסריחים של מרסלה המשוגעת שבהם משייטים התולעים. הוא מעולם לא סלח לדוד הקירח שלהם על אותם צעצועים מגעילים ובעיקר לבובה הצהובה ההיא שאתה היה בנימין המטומטם ישן במיטה ומדגדג לה שם כל הלילה את הכפתור שבין הרגליים. קרא גם לה ביילה והבטיח לאמו השמנה כמו לכל האשכנזיות להוציא גם לביילה הזאת את כל הכפתורים מהעיניים. ואולי בגלל הביילה הזאת שנא שלמה גם את המים המלוכלכים שקוראים להם תל-אביב" (עמ' 100).

כדי למצוא את מקורות הרוע בספר הזה נראה שלא צריך להרחיק לכת. די להתבונן במציאות הרוחשת שנאה בין חילונים לחרדים, בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים, לעקוב אחר תרבות השלטון והבידור. די אפילו לבחון את שפת הספר לעומת השפה הנשמעת מסביב, ולהשוות: הרב עובדיה יוסף: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" (על שולמית אלוני), "יקבל באנה בראש ייפול ולא יקום" (על אריאל שרון); "יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר" (על הפלסטינים). אבנר זקן: "ברוך השם, עוד מדען שונא ישראל חוסל"; "לא צריך לדבר אלא פשוט לתת להם למות מפחד"; "כל מי שחושב להרע לנו, דמו יהיה בראשו. יהיה זכרם של כל אלה שחוסלו צרור בצרור המפתחות של גן החיות" ("זמן מבשרת", 19.1.2012).

ודן בניה סרי: "למה להרוג ג'וקים, עדיין יש כל כך הרבה אנגלים בארץ" (עמ' 98); "התפללה בלבה שעתה ישסף באותה מאכלת, כפולת לסתות, גם את גרונו"; "משישליכו את גופתו מאכל לעוף השמים יריעו כל התותחים" (עמ' 205).

ונשאלת השאלה: דן בניה סרי הוא סופר חשוב, רגיש, מלווה את המציאות הישראלית במשך שנים, דווקא מן השוליים, דווקא במבט אל מה שסמוי מן העין וחיפושים אחר מה שעדיין לא נגלה, לא נצפה, לא הובן. ספריו תמיד הקדימו את התקופה, לא שיקפו אותה או דישדשו בעקבותיה. איך קרה שספר כזה משקף באופן כל כך מדויק תרבות עכשווית מדורדרת שבה זכות קיומו של האחד תלויה במידת האפשרות להדיח את כל האחרים?

חיפוש קצר במקורות מגלה את התשובה לשאלה זו: הספר הזה, שפורסם השנה, נכתב לפני עשרות שנים. הוא היה חלק מהספרות שלפני מלחמת ששת הימים ואחריה, אשר נגעה בזרמי מעמקים של אלימות, ניכור ושנאה הדדית שעדיין לא מצאו את מלוא ביטויים במציאות, אך הלכו והשתלטו עליה במשך השנים.

ספרו של דן בניה סרי שייך לדור של יצירות כמו "מסע הערב של יתיר", "מול היערות" (א"ב יהושע), "ארצות התן" (עמוס עוז), "משחקים בחורף" (יצחק בן נר), המתארות וריאציות של מעגלי שנאה, נקמה ואלימות, ושבהן החרדה מפני אויב חיצוני – ערבים, בריטים, תנים, נחשים, טבע עוין – חודרת אל תוך התאים החברתיים והמשפחתיים האינטימיים ביותר ומשתלטת על היחסים בין אדם לאדם.

אך מה שבזמנו יכול היה להיתפש כחשיפה של זרמי מעמקים שעדיין לא מצאו את מלוא ביטויים במציאות, נראה היום כדשדוש, ספק עיוות גרוטסקי ספק צילום מדויק, נוסח סדרות ריאליטי תוקפניות ואכזריות, של אותה מציאות.

-לקוח מתוך מאמר שהופיע ב"הארץ", 27.1.12. קראו את הקטע המלא כאן.

אנחנו לא שווים, אבל בואו נפסיק לכעוס אחד על השני / מירית בראשי

הספרות העברית רוויה בסיפורים של הפרדות מלאכותיות: ההתיישבות מנקודת מבטו של החלוץ, הרהורים מאוחרים על הלינה המשותפת מפי עוזבת קיבוץ, השואה. כל קבוצה מספרת את סיפורה, רועדת מפחד מהאפשרות לכתוב בסיפורה גם את האחר. דוקא "ארטור", ספרו של דן בניה סרי, אינו חוטא לנקודת מבט דוגמטית זו. בחייו יש התנגשויות והוא, באומץ רב, כותב עליהן. כתיבתו מאפשרת התחבטות בשאלות של זהות, כשה"אני" הוא גם "אתה", המתקיים לצדו.

תמוהה בעיני, אם כך, קריאתה של נורית גרץ את "ארטור". נדמה שליקוט של ציטוטים עם ביטויים בוטים (ציטוטים של מזרחים בלבד) היא בעצם ההוכחה החיה לכך שכלום לא פתור כאן. במקום לבחון את הספר כיצירה מורכבת וביקורתית על עולמו של בניה סרי (שעשוי, מה לעשות, שכבות על גבי שכבות), בוחרת גרץ להתייחס רק לרובד העליון, לשפה, תוך התעלמות ממה שגועש תחתיה. רציתי להביא ציטוטים עדכניים ש"ישוו" את מצג השווא שנוצר כאן, אבל החלטתי להימנע מתחרות, ובכל מקרה – זה משטיח את המציאות המורכבת כל כך של ההוויה הישראלית. אסתפק, בהמשך, בחזרה לעבר עליו דילגה גרץ.

לתת שם לדברים

בעידן הפוליטיקלי קורקט, שכופה עלינו דיבור וכתיבה מסוג מסוים, יש לשאול עד כמה אנו משתנים, אם בכלל, כשאנו משנים את שמותיהם של הדברים. והאם תמיד שפה היא יוצרת, או שעיקר תפקידה הוא לחשוף את העולם. השפה היא זו שמאפשרת לנו לתת שמות לדברים ובכך לבטא את קיומם.  היא קובעת אילו דברים ייקראו בשם, על מה נדבר ונתווכח ונחשוב. היא אפילו קובעת אילו דברים הם דברים.

אני מעלעלת בדברי הימים של ההסטוריה הישראלית ומגלה עוד ועוד דברים בשפה "לא שונאת", מפיהם של מובילי דעה ששפתם היפה והאקדמית חורכת את נשמתי. ניתן ללמוד כל כך הרבה על העולם בו היא נוצרה:

"עליכם לדעת, אנשים אלה מוחים בסכינים, יש לירות מסביב על מנת לאיים עליהם במקצת". (לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, על המרוקאים, מתוך: מלכה חיים, הסלקציה, 1998, עמ' 52)

"מבלי שנעמוד כאן על הבעיה, אשר טרם נחקרה כל צרכה, של השפעת האקלים על הקונסטיטוציה המינית, נוכל לאמר בביטחון כי עבירות מיניות שכיחות יותר אצל צעירים מזרחיים, ובפרט אצל העזובים שביניהם, מאשר אצל צעירי אירופה. אין ספק כי עלינו להתחשב בכל מקרה עם היצרוניות האינטנסיבית יותר של הצעירים המזרחיים אם ברצוננו לבדוק את משמעות המעשים ההטרוסקסואליים וההומוסקסואליים המופיעים אצלם" (פרופ' קרל פרנקשטיין, חתן פרס ישראל לחינוך, 1965)

"עד סוף שנות ה-60 תחילת ה-70 כמעט שאין למצוא סופרים עבריים שהם או אבותיהם לא עלו מארצות אירופה… עלול להיוצר הרושם שעלו מארצות האיסלאם מאות ואלפי סופרים ידועי שם ,וכאן בתחבולה נכלנית השתיקו אותם והעלימו את יצירותיהם. תרבות אי אפשר למחוק, אם האימה הקומניסטית לא אטמה את מעיין יצירתם (של יוצרים בברה"מ הקומניסטית) הרי שגם מעיין היצירה של יוצר תימני או מרוקאי לא היה נאטם – אילו באמת היה קם יצור כזה…" (ד"ר משה גרנות, סופר, עורך ומפקח במשרד החינוך).

בואו נבין היכן אנו חיים

עתיד אחר, גם לספרות העברית, זקוק להסטוריה. לפני שנתיישב סביב מדורה דמיונית ונקרא ספרות על עתיד אחר, כדאי שנשב כל אחד לעצמו ונקרא על עבר לא מדובר. לפני שנתקדם הלאה בעיניים עצומות, ראוי שנביט בעיניים פקוחות אל עבר לא רחוק, ונלמד את הפצעים. בניה סרי עושה זאת. הוא מעניק מקום של כבוד לרגשות לא סטריליים, כי גם להן מגיע מקום, כי לא לכתוב אותן לא יעלים אותן.

וההווה? הוא ממשיך את דרכו של העבר. ההווה נסתר יותר, עטוף בצקצוקי לשון על שדים שמצליחים להיחלץ מהבקבוק, מרופד היטב בהסברים על אהבת הבריות, סולידריות ודיבורים אוטופים על שוויון. ותחינה להתקדם בקריאות "הלאה השנאה", כאילו אין שנאה בעולם. כאילו המקור לה טופל.

אני לא מסכימה עם האמירה המובלעת של נורית גרץ: די לבחוש בעבר. היכולת הזו, להניח לעבר, היא יכולת שקשורה בכוח והיא איננה מנת חלקם של כולם. מי שבוחש בעבר כנראה לא יכול להניח לו, כנראה שיש לו עוד מה לומר. התעלמות מכך  מעידה על שיח לא-שיווני. אולי, בקריאה נוספת, קריאה שמניחה את הספר כהזמנה לדיאלוג ולא מונולוג, תוכל גרץ להניח לרגע לריצה אל עבר קו הסיום.

למה אני כותב?

ג'ורג' אורוול, במסתו "מדוע אני כותב", משרטט ארבעה מניעים עיקריים לכתיבה: אגואיזם, אסתטיקה, דחף היסטורי וצורך פוליטי. לכל מניע ראוי שיהיה מקום בספרות, והמטרה היא שבוחרת את הצורה. פעם תהיה זאת מסה מלומדת ומנוסחת לעילא, לפעמים אולי ניתוח מתפלסף, פעמים אחרות תהיה זו כתיבה שדבקה בהסטוריה, פואטיקה מרטיטת לב או סאטירה חנוך-לוינית. ולפעמים זו תהיה נבואת זעם חבויה בתוך סיפור עבר. הכל מותר, בעיקר לצעוק, ולכתוב את הצעקה.

התפיסה לפיה ספרות אמורה להיות ביטוי נשגב ונקי לרגש האנושי היא תפיסה שמוחקת את כל מי שבעולמו הפנימי יש גם לכלוך. או נכון יותר – היא מתעלמת מכך שהעולם אינו נקי, ושיש בו קושי ואלימות (גם אלימות ממסדית). זו תפיסה לפיה עדיף לשתול דשא על חורבות ורקבון, כדי שיהיה נעים יותר. הדשא יצמח אולי, ויצבע לרגע את הנוף בצבעים יפים, אבל סופו להתייבש, כי כלום לא באמת יכול לצמוח מתוך רקבון.

קראו את "ארטור", הוא הופך את האדמה כדי שנוכל לדשן אותה בהמשך. ואולי, אולי, נצמיח לנו דשא-עד.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות