מקפוארה כנער ליוצר מוביל במחול הישראלי כיום. אופיר יודלביץ' בראיון על יצירתו, "גרביטאס", ועל ההתרגשות להופיע בשבוע הבא במתחם הנוער בפסטיבל "מדרום" באופקים
קפוארה ומחול. האחד הוא משחק, אמנות לחימה, אקרובטיקה, ריקוד עם היסטוריה של הסתרה ומאבק. השני, בתפיסתו המערבית, הוא חקירה שנדמית כאינסופית ועדיין נשענת פעמים רבות על בלט קלאסי. הקפוארה הגיעה מברזיל עם שורשים מאפריקה, המחול עם קשר לאליטה האירופאית. לעומת זאת, המחול העכשווי מאפשר שחרור ממוסכמות ישנות ומשלב בתוכו סגנונות ורעיונות נוספים וחדשים. כך אופיר יודלביץ' משלב ביצירותיו את הקפוארה בפרט ואת אמנויות הלחימה והאקרובטיקה בכלל.
רן דנקר: הפרפורמר שהמציא את עצמו מחדש
שמואל אגדת היפ-הופ: ההצגה שבועטת את התקינות מחוץ לדלת
Raining Men: לא תוכלו להישאר אדישים לגשם הזה
טיילור סוויפט שלא הכרתם: 15 עובדות על הזמרת המצליחה
"גרביטאס" היא יצירת הביכורים שלך. מה הייתה המוטיבציה ליצור אותה?
"עשיתי יצירות קטנות לפני, אבל אני גם מחשיב את 'גרביטאס' כעבודת ביכורים גדולה יותר, בטח באופן בו היא עדיין קורית. ב'גרביטאס' אני (ואשד אברהם, א.פ) מופיעים על משטח שנקרא 'איירפלור', שלרוב משתמשים בו בהתעמלות". הרעיון להשתמש במשטח הגיע מפרסומת שיודלביץ' ראה, של אקרובט שהשתמש בו בצורה מרחבית ולא קווית, כפי שהיה רגיל לראות. הדבר הצית לו את הדמיון והוא ראה איך הוא יוכל לשמש לו במה שתתקיים בכל מקום, בלי להיות תלוי בבמות תיאטרון. "הקונספט של המשטח היה קשור ל-DIY – עשה זאת בעצמך, לקחת אחריות וגם לקחת חופש, כשאפשר להראות את זה במקומות שונים לקהלים שונים. זה מאוד השפיע על איך העבודה נבנתה. באותה התקופה הייתי מושקע כרקדן בעולם המחול, עם כוריאוגרפים שונים, כמו יסמין גודר וארקדי זיידס. היצירות תמיד היו בתיאטרון עם קהלים מאוד דומים, המון בתל אביב, ורציתי לעשות משהו שיפנה לקהלים חדשים. המשטח איפשר את זה ברמה שאני שם אותו באוטו, נוסע לאופקים ופורק אותו. גם ברמת התוכן והצורה של המופע, הוא פונה החוצה לאנשים שלאו דווקא רוקדים".
"הייתה לנו בעיה כלכלית לקנות את המשטח כי הוא מאוד יקר, הרבה יותר מהתקציב שנתנה ההפקה של 'הזירה הבין-תחומית' בירושלים, במסגרתה היצירה עלתה. עם אישור של 'הזירה' לשיתוף פעולה חיצוני, פניתי לפסטיבל בת ים ובזכותם יכולנו לרכוש את המשטח. בעצם היו לנו שתי בכורות: הבכורה ב'זירה הבין-תחומית' וחודש וחצי אחר כך עם הגרסה הסופית כמופע רחוב איתה עלינו בבת ים. זה היה קיצוני מאוד בתור הופעות ראשונות. זה מופע רחוב, אבל הוא מאוד שונה מאיך שיהיה באופקים. אנשים לא באו לראות אותנו אישית, הם באו להיות בפסטיבל. זו הייתה טבילת אש קשה אבל גם מהממת".
בחרת ליצור את "גרביטאס" כדואט. למה?
"היה לי ברור שזה יהיה דואט. זה מאוד קשור לקפוארה, משהו ביחסים בין שני המופיעים. אני לא חושב שיש שם צורות של קפוארה, אבל יש את הגישה ממנה שבני הזוג מאתגרים את עצמם ברמה הפיזית, הם מחפשים לשחק עם שיווי משקל ולהפיל אחד את השני, אבל גם מאוד דואגים זה לזה. בקפוארה מגיעים לעבודה עם סיכון אבל שומרים שהכל יהיה כמה שיותר בטוח. אני לא באמת רוצה לפצוע את בן הזוג, אלא לשחק עם סכנה".
"בקטע המגדרי, הרגיש לי בזמנו הגיוני יותר להופיע עם עוד בחור, למרות שב'סימולציות של מאבק', העבודה האחרונה שלי, אני עובד עם כרם שמי, שהיא אמנית קונג-פו, ושם אנחנו גם עושים משהו דומה. זה דואט שמאוד מתעסק באומניות לחימה. אנחנו משחקים עם ללכת מכות וכשזה גבר ואישה זה סיפור אחר. יש לי איזשהי פנטזיה לעשות את 'גרביטאס' מתישהו בגרסת דואט של שתי נשים".
אופיר יודלביץ' (39) נולד וגדל בחיפה. כילד שיחק כדורסל, כדורגל ועסק בקראטה. לקפוארה הוא נחשף לראשונה בגיל 14 בסרט "רק החזק שורד", שהיה פופולרי בזמנו, ועסק בזה כעשור. בגיל 23 ניסה להתקבל ללהקת "מיומנה" ובמקרה הגיע לסדנה להכשרת רקדנים בחיפה. רקדנית שהכיר במסיבת קפוארה סיפרה לו על הסדנה ויודלביץ' הצטרף מתוך רצון להעמיק בחקר הגוף. רק אחרי שנרשם אליה עבר את האודישן ללהקה ולדבריו, "כל בן שיגיע לבית ספר למחול יעבור" כי משוועים לבנים במחול. את מופע המחול הראשון בחייו ראה רק לאחר שהתקבל לסדנה ושמות של כוריאוגרפים היו זרים לו לחלוטין. הנער שכלל לא הכיר את עולם המחול עד שנות העשרים שלו, נעשה ליוצר משמעותי בארץ ובעולם, תוך שהוא משלב את עולם האקרובטיקה והקפוארה עם עולם המחול ושובר את הגבולות ביניהם.
מה ההבדל בין קפוארה ליצירה "גרביטאס"?
"בקפוארה מבצעים את הריקוד עם האקרובטיקה שבו על רצפה רגילה באולם ספורט, והמשטח ב'גרביטאס' איפשר המון מחקר פיזי. רצינו להבין מה אפשר לעשות איתו, העבודה איתו היא בין טרמפולינה למשטח רגיל. הוא לא מקפצה כמוה, צריך להחזיק את הגוף מאוד חזק בשביל שיהיה לזה אפקט של טרמפולינה שלא יפרק את הגוף. הוא נראה מאוד כיפי ואנשים רוצים לעשות את הדברים שאנחנו עושים, אבל זו גם חוויה מאוד אינטנסיבית".
"לפני שנתיים בערך, עשיתי גרסה של העבודה הזו ללהקה בדנמרק, החברים בה ראו את המופע ומאוד התלהבו. אחרי כמה ימים נפל להם האסימון מה זה דורש מהגוף. הם הבינו שיש פה משהו שהוא באמת מאתגר, הוא לא רק 'פאן'. מצד אחד, ברמה הטכנית, המופע הזה מאתגר אותי לבצע אותו ומצד שני אני רוצה לשמור איתו על איזשהי קלילות, לשמור עליו לא טכני, אלא באמת מתקשר עם האנשים והסביבה".
איך החוויה מול הקהל? איך הוא הגיב?
"מההתחלה כיוונתי וידעתי שיש לזה פוטנציאל להגיע להרבה קהלים. הייתה לי פנטזיה שבזמנו הרגישה מאוד לא סבירה, להגיע ל-100 הופעות. זה היה החלום שלי וזה קרה. איבדתי ספירה כשעברנו את ה-100. הייתי אומר שאנחנו ב-115 ויש עוד הרבה הופעות עכשיו בקיץ, זה ממשיך לקרות. אני חושב שלהגיד שכל מופע הוא אחר נשמע קלישאתי, אבל זה באמת ככה. הטווח של החוויות שהיו לנו עם אותה הכוריאוגרפיה והאופן בו היצירה נקראת על ידי אנשים מסוימים כל כך רחב שזה היה יכול להיות מופע אחר".
הם יצאו להופיע בהרבה ארצות בחו"ל כמו גרמניה, קוריאה והונג קונג, ובמוזיאונים הגדולים בישראל. "אפשר לדמיין איך זה מרגיש לראות הופעה בחלל גדול של מוזיאון, שיש לו מין כובד וכולם יושבים מאוד קפוצים. גם אם זה על במת תיאטרון, אתה מרגיש שהישיבה של הקהל מאוד אחרת. לעומת זאת, יש המון הופעות שעשינו ב'סל תרבות', שאתה מגיע בבוקר ומופיע באולם ספורט מול מלא ילדים בכיתה ד' והם צועקים מההתחלה ומגיבים על כל דבר. אני מאוד נהנה מהטווח הזה של הקהל וגם של החללים. בשבילי להגיע למקומות כמו אופקים, נצרת, פרדס חנה, זה כיף ומרגש".
שנתיים לאחר "גרביטאס", הוא יצר את "קונקריט" לפסטיבל בת ים כתגובה ליצירה הראשונה. אם הראשון היה בגישה שיכול להגיע לכל מקום, השני היה מתוך הרצון של יודלביץ' להיות נוכח במקום בו יצר את היצירה ולהרגיש את הפסטיבל בצורה אחרת. הוא ושלושת המבצעים הנוספים שהו כמה חודשים בעיר לטובת העניין וביצירה ערערו על הסדר הקיים במרחב, עם אלמנטים של פארקור, גרפיטי ופאנק, לצד מחול עכשווי. לאחר מכן, יודלביץ' העלה יצירה נוספת של "קונקריט" בנווה צדק ועוד אחת בשדרות, במסגרת הוראתו במרכז התנועה "שדרות אדמה". יחד עם הסטודנטים של המרכז, יודלביץ' הפתיע בשימוש במרחב העיר, בהצצות מתוך מבנים, בנפילות שהוא אוהב לחקור עם מבצעי היצירה ובסיור החווייתי שהקהל עבר באזור מסוים בעיר, דרך יצירה שחוקרת את המרחב. "החלום שלי הוא ליצור עוד כאלה במקומות אחרים. הלוואי וזה היה יכול לקרות באופקים. אולי זה עוד יכול לקרות, אבל זה דורש איזשהי התארגנות הרבה יותר ארוכה". אולי עוד יבוא יום ונראה את 'קונקריט' גרסת פסטיבל 'מדרום' באופקים.
אתם עומדים להופיע במתחם הנוער בפסטיבל. מה הקשר בין היצירה שלך לבני נוער?
"אני מרגיש שהשפה הפיזית שלי קשורה לנוער איכשהו, חוויה כזו של משהו גולמי. אני נשמע כמו איש זקן, אני עוד מעט בן 40 ומדבר על סקייטבורד וקפוארה, אבל אלו דברים שתמיד הייתי לידם ומאוד אהבתי אותם. יש לי חיבור לתרבות רחוב, היא הרבה יותר מעניינת אותי מבלט או מתיאטרון. לכן עשיתי פרויקט קהילתי עם בני נוער במרכז המחול, 'כלים', בבת ים. אני חושב שהפיזיות שיש בשפה התנועתית שלי היא כזו שגם בני נוער יכולים להבין. היא לא דורשת איזשהי הבנה והיכרות מוקדמת עם האמנות, כדי שיהיה אפשר ליהנות ממנה".
גם זה בנוי בצורה שהקהל נמצא מסביב, נכון?
"כן, זה ריבוע של 6/6 שהקהל יושב מכל הצדדים ואז הוא גם רואה את התגובות אחד של השני". ככה נוצרת עבור הקהל חוויה שמזכירה את המעגל של הקפוארה: "זה שהקהל מתקשר עם עצמו, אלו צורות שמאוד נוחות ומוכרות לי".
"מה שמדליק בפסטיבל 'מדרום' באופקים הוא שהוא בנוי על סטודנטים וסטודנטיות במכללה (מכללת ספיר, א.פ) שיוצרים ומפיקים אותו. גם הוא בסגנון 'עשה זאת בעצמך', אז אני מרגיש שהיצירה מאוד משתלבת עם האוירה הזו, הפסטיבל מדבר את אותה השפה. בסוף המופע נעביר סדנה לנוער, אז תהיה להם התנסות עם המשטח הזה. מאוד כיף להרגיש את החומר אחרי שראית אותו. כמובן בצורה בטוחה ולא קיצונית כמו שאנחנו עושים, אבל אני נהנה לתת לאנשים לקפוץ על זה. החיוכים והדברים שקרו בישיבה מתעצמים כשהם חווים את זה על הגוף שלהם". את הראיון יודלביץ' מסכם בחצי גיחוך עם תזכורת על המעבר מהכיף שבחקירה ובעשייה, לכאבים הנלווים להן: "עכשיו אני הולך לעשות פיזיותרפיה, הגוף שלי שבור מכל זה".
המדור "חופש תנועה" עוסק במשמעויות של תנועה ומחול ובחקירה שלהן את הפוליטיקה, התרבות והיומיום שלנו, דרך כתבות תופעה, ראיונות וביקורות על מופעי מחול.
פסטיבל "מדרום" יתקיים בתאריכים 23-25.5 ברחבי העיר אופקים. היצירה "גרביטאס" מאת אופיר יודלביץ' תעלה ב-24.5 ב-20:00 במתחם הנוער בשוק הישן.
