טוב, נו, אפתח להם. אבל רגע, מה אגיד? אה, אחזיק חומרי ניקוי וארטיב קצת את המצח.
דלת? לא. דלת לא עכשיו, דלת בסוף. אקצר לעצמי את העבודה, הרי ממילא אבדוק אותה שוב. טלוויזיה? כבויה כולל הממיר, כן הצבע האדום דולק. מקרר? סגור. אבל רגע, אלחץ עליו חזק, שאהיה בטוחה, חבל שכל האוכל יתקלקל ונצטרך לזרוק אותו. אאוץ', כמה מכות אני מקבלת מכל הסיורים האלה! אם הייתי מקבלת פלסטר על כל אחד מהם, בטח לא היו רואים אותי. חלון? בואי נפתח אותו קצת, כדי שאם, ורק אם במקרה, הגז יישאר דולק, הוא לא יחנוק אותנו פה. אבל אולי ייכנסו כל מיני חרקים ויעקצו אותנו? לא, לא טוב. אבל בכל מקרה אין מה לעשות, חייב קצת אוויר. אשאיר פתח ממש קטן. גז? נסובב כל אחד. יופי, זה בסדר.
יש! הגעתי לסוף, עכשיו הדלת. אסתכל בעינית. לא, אין אף אחד. עכשיו כשאוריד את הידית, אף אחד לא יידע שחיה פה פחדנית, הם עלולים לנצל את זה.
פעם ראשונה? נעול. פעם שנייה? עכשיו למשוך בכל הכוח ולעשות תנועה חדה, תנועה שאזכור. בסוף ייגמרו לי כל התנועות, אני חייבת לחשוב על רעיונות חדשים, כל הישנים מתערבבים לי בראש ואני לא מצליחה לזהות מתי עשיתי אותן. אוקיי, פעם שלישית? נעול. אבל אין גלידה, באסה. חייבת ללכת לישון.
אבל רגע, האורות, צריך לבדוק אם הם לא רטובים. הם הרי תמיד שוטפים ידיים ואז מכבים את המתגים, ואני צריכה לבדוק אותם, כדי שאף אחד לא יתחשמל או משהו.
עכשיו המסדרון. החלון בשירותים פתוח? כן, יופי, שיתאוורר. הברז במקלחת? כן, גם הוא. בטח שהוא סגור, כבר נהיה לו גיבנת, מסכן. גם כל המים מטפטפים מהצדדים שלו, הוא כנראה בוכה, רוצה שאעזוב אותו מהתעללויות האלה כל לילה.
איי, איזה כיף במיטה. לילה טוב ילדה מוזרה.
לא לחשוב על זה, לא לחשוב על זה, לא לחשוב על זה. אוף! חשבתי. הדלת נעולה או לא? כן, בטוח שנעלתי אותה. גם נענעתי את גופי תוך כדי וחייכתי חיוך עקום. כן, נעלתי אותה. או שעשיתי את זה אתמול? אוף! מחר אני ישנה בסלון! ככה אהיה לידם, ככה אשמור עליהם מקרוב.
מקרר? כן. מתגים? כן. גז? כן.
להוריד את הידית, אויש, רגע, קודם להסתכל בעינית. מה זה, מי זה שם? למה הם מסתכלים על הדלת? למה הם מתקרבים? אמא'לה, עכשיו הם גם ידעו שאני בבית.
בבקשה שלא ידפקו, בבקשה שלא ידפקו. שיט! למה הם דופקים?
לא פותחת. אהיה בשקט עד שילכו מכאן.
אלך ממש בשקט לחדר ואעלה למיטה. אנסה לישון. ככה לא אשמע אותם, ככה לא אכנס לפאניקה, הכל בסדר.
אוף, הם לא מפסיקים לדפוק. מה הם צועקים? משוגעים. טוב, נו, אפתח להם. אבל רגע, מה אגיד? אה, אחזיק חומרי ניקוי וארטיב קצת את המצח.
ידעתי שהשטויות שלי רק יסבכו אותי.
היי.
"שלום, אנחנו השכנים החדשים, אבי ורותי. עברנו לדירה ממול לפני שבוע. נעים מאוד. איך קוראים לך?"
היי, ברוכים הבאים. אני מישל.
"תודה. יש פה מישהו איתך?"
כן, הילדים שלי ישנים. קרה משהו? אני בדיוק מנקה.
"מנקה? עכשיו, בשעה כזו?"
כן, אני תמיד מנקה כשאני לא מצליחה להירדם. מה גם כשהילדים מסתובבים קשה לנקות. אתם בטח מבינים.
"הילדים ישנים מוקדם בדרך כלל?"
למה? אני לא מבינה את החקירה.
"לא, שום דבר, סליחה. פשוט כבר כמה ימים ששמנו לב שיש ניסיונות ללחוץ על הידית. הכל בסדר?"
מה? אה, אני מנקה את הידיות כל ערב. חיידקים, אתם יודעים.
"אוקיי, אנחנו מבינים. טוב, אם ככה אז סליחה שהפרענו. שיהיה לך לילה טוב".
זה בסדר. לילה טוב חברים.
אויש, הם הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת. הם קנו את זה? לא נראה לי. כבר היה עדיף שהייתי מגלה להם את האמת. היא נשמעת פחות מוזרה.
יאללה, אנעל את הדלת, אבל הפעם בלי להוריד את הידית. זהו, גמרתי עם זה לנצח. עכשיו למדתי את הטעות שלי בפעם האחרונה. טוב נו, רק עוד פעם אחת, הם כבר הלכו ממילא. אבל הפעם עם תנועה ממש חדה, אולי קריצה לסירוגין בשתי העיניים, במשך שלוש פעמים? כן, זה עוד לא ניסיתי. וכדי שאזכור שלא עשיתי את זה קודם, אוסיף קפיצה במקום.
רק אסגור טוב את הברז שפתחתי קודם, ועל הדרך אעבור על השאר, אבל ממש מהר.
שהחיינו. לילה טוב לך.
לא לחשוב, לא לחשוב, לא לחשוב.
