המדרגות אל דרך אחרת

מאת:אליזבת דנה
שתפו

אני פוקחת את עיניי והכל חשוך, כאילו יש ערפל שחוסם את קו הראייה שלי. אני כבר לא נמצאת בבואנוס איירס, וגם לא בישראל. איפה אני?

בחורה נשענת על מעקה של מזח
רגע של שלווה. צילמה: אולגה אורבנוביץ

אני משעינה את המרפקים שלי על המעקה ומניחה את ראשי על כפות ידיי. אני מסתכלת על הנהר הכמעט שחור בפורטו מדרו בבואנוס איירס. העוברים והשבים ממשיכים בדרכם במהירות ולא שמים לב לקיומי. מוזר להיות כאן, אחרי שנים רבות, לעולם לא חשבתי שאחזור לכאן. אבל אחרי שניסיתי להתאבד בפעם השנייה במשך שמונה השנים האחרונות, אני מבינה שהייתי זקוקה לזה. הייתי זקוקה להיות יותר קרובה לבית אחר שאני מכירה. הפעם לא כתבתי מכתב התאבדות, אבל בטח מכתב ההתאבדות הראשון שכתבתי לפני שמונה שנים עדיין נמצא במחשב בתיקייה ישנה. אולי יום אחד יהיה לי אומץ לקרוא את המכתב. אני עוצמת את עיניי ומנסה לשכוח את הסיבות שגרמו לי לנסות להתאבד. לאט לאט, הכל נהיה שקט ואפילו לא נשמע קולם של האנשים העוברים והשבים. הכול נעלם, אבל בעיקר, אני נעלמת.

אני פוקחת את עיניי והכל חשוך, כאילו יש ערפל שחוסם את קו הראייה שלי. אני כבר לא נמצאת בבואנוס איירס, וגם לא בישראל. איפה אני? אני קמה מהרצפה שעליה שכבתי ומנערת את האבק מהשמלה הלבנה שאני לובשת. מוזר, אני חושבת לעצמי. לא הייתי לבושה בשמלה הזאת. אבל גם לא הייתי כאן קודם. אני מסתכלת מסביב ומנסה להבין איפה היציאה. אבל אין יציאה. אין חלונות. אין כמעט אוויר. אני מסתכלת למעלה, למטה, לצדדים. אבל אין דבר. אני עוצמת את עיניי, לוקחת נשימה עמוקה ופוקחת אותן שוב. אני מחפשת יציאה, חייבת להיות יציאה.

אני מבחינה במסדרון שלא שמתי לב אליו קודם, אולי בגלל הערפל. הולכת במהירות ומרגישה את האבק הדביק מתחת לכפות רגליי היחפות. כשאני מגיעה אל סוף המסדרון, אני מבחינה בדלת שחורה ללא ידית, מסתכלת מסביב ומחפשת אותה. כן, מצאתי. ידעתי שהיא צריכה להיות כאן איפשהו. אני לוקחת את הידית ומחברת אותה אל הדלת ויוצאת במהירות. העיניים שלי עוברות במהירות על המקום המוזר הזה. מדרגות. מדרגות שעולות למעלה. מדרגות שיורדות למטה. מדרגות עקומות. מדרגות שחלקן שבורות. ודלתות. הרבה דלתות. זה כמו מבוך, וזה כל כך מסחרר אותי. ושוב, אין חלונות, אין אור שמש וכמעט אין אור. אולי אין יציאה. קר לי והערפל עדיין מסביבי, אני יודעת שאני חייבת לצאת מכאן. אני פונה ללכת אל עבר גרם המדרגות הראשון ומרגישה כאילו כף רגלי השמאלית קופאת. המדרגות, המדרגות עשויות קרח.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לטפס על גבי המדרגות. מדרגה, מדרגה, מנסה לא לקפוא, מנסה לא ליפול. אני מגיעה אל הקומה הראשונה, אני חושבת, ורואה דלת שעשויה מעץ. אני נכנסת אליה והדלת נטרקת מאחוריי בחוזקה. איפה אני? אני מעבירה את מבטי סביב החדר וסוקרת אותו עד שאני נתקלת בטלוויזיה קטנה, קופסה ישנה כזו מפעם. אני מתקרבת אליה ונשענת על ברכיי ופתאום היא נדלקת. אני משעינה את הראש על כתפי וצופה בשני מבוגרים צועקים על ילדה קטנה: "את לעולם לא תהיי טובה מספיק, את תהיי מנקת רחובות, אין לך עברית טובה", הדמעות יורדות מעצמן והרעידות משתלטות עליי במהירות. אני קמה ומבחינה בשולחן קטן מלא בדפים, מרימה כמה מהם ורואה 40 בלשון, 40 בחשבון, 40 באנגלית. רק 40 .הדפים נשמטים מידיי ואני מסתובבת והולכת אל כיוון הדלת, דוחפת אותה בכל כוחי. לאחר מאמץ רב היא נפתחת, ואני יוצאת מהחדר הארור הזה. יציאה. חייבת להיות יציאה מכאן.

אני רצה אל המדרגות מצד שמאל ומתחילה לטפס. חם! חם! המדרגות חמות וכמעט שורפות אותי, אבל זה לא עוצר בעדי, רצה מדרגה אחרי מדרגה ומטפסת אל הקומה הבאה. בה אני רואה עוד דלת, הפעם ממתכת. אני נכנסת ורואה אותן. הן ממש כאן. עולה בי חיוך אמיתי ואני הולכת לקראתן. אבל הן לא זזות ורק מדברות ביניהן. החברות הכי טובות שלי מתעלמות ממני כאילו אני לא נמצאת כאן, כאילו הן לא רואות אותי. אבל אולי הן באמת מעולם לא ראו אותי, לא ראו את הכאב שלי. אני קופצת ביניהן ומנסה להשיג את תשומת ליבן ללא הצלחה. אני לא קיימת. אני מסתובבת על מקומי ויוצאת מהחדר. אני מבחינה בדלת פתוחה ממולי ונכנסת אליה בלי לחשוב יותר מדי, ואני רואה אותם. האחים הגדולים שלי מדברים ביניהם ולא רואים אותי. אני רוצה לחייך אבל זה כל כך קשה. אני מרגישה שהם נטשו אותי, ברגע שהייתי זקוקה להם, אפילו שהם הבטיחו לי שהם תמיד יהיו לצידי. הם לא באמת פה, וזה לא קל להתמודד לבד עם אבא אלים ואמא חולה. הדמעות ממשיכות לזרום, אולי הן לעולם לא יפסיקו. אני יוצאת מהחדר, כי ממילא אני לא חשובה להם.

אני ממשיכה להסתובב במבוך החשוך ותוהה אם יש בכלל יציאה. אולי אין. אולי אשאר אבודה כאן לתמיד. לא. אני לא רוצה לוותר. אני רוצה לראות שוב את אור השמש. אולי גם ביום שכמעט התאבדתי, רציתי. אני יודעת שרציתי. אני פונה אל גרם המדרגות הבא ומחפשת את הדלת הבאה, אבל הפעם אני יורדת. מדרגה אחת חמה, המדרגה אחריה קרה ואני מרגישה כוויות בכפות רגליי היחפות, אבל אני ממשיכה לרדת בהן עד שאני מגיעה אל קומה נמוכה. אני מבחינה בדלת ונכנסת אליה בחששות. ואז אני רואה אותו בגבו אליי. הבחור ששבר לי את הלב. הבחור שתמיד אמר לי שלא משנה מה יקרה, הוא תמיד יהיה. אני מבחינה בדפים ברצפה ומרימה אותם ושם כתובות כל המילים שהוא אמר לי: "שום דבר לא יפגע בקשר שלנו,
אני תמיד אקשיב ותמיד אהיה, תמיד נצחק ביחד", אבל הוא לא כאן יותר. ואני יודעת כמה המילים שלו ריקות מתוכן, כמה הן ריקות מרגש. יודעת שהוא רק שבר כל הבטחה שהוא אי פעם נתן לי. אני מסתכלת עליו בפעם אחרונה ויוצאת מהחדר, רוצה לשכוח מהזיכרון הארור הזה. הדלת הבאה. קדימה עוד זיכרון. עוד זיכרון שישבור אותי עוד קצת. אני נכנסת ורואה
אותה – ילדה קטנה צמודה לקיר, גופה רועד ואי אפשר לראות את מבטה. אני מתקרבת אליה ומיד מבינה מי היא. יודעת למה היא בוכה. אני מתיישבת לידה והיא לא שמה לב לקיומי. כאילו אני לא שם. אבל יודעת שהיא מרגישה אותי, את עצמה. אני יוצאת מהחדר כי אני לא באמת יכולה לעזור לעצמי.

אני צועדת אל עוד גרם מדרגות. מדרגה חמה, מדרגה קרה. למי אכפת? אני כמעט ולא מרגישה אותן כבר. אני קופצת מעל המדרגות השבורות ויורדת עוד קומה למטה. דלת נוספת. אבל הפעם היא נראית די שונה, די מוזרה. היא לא עשויה מעץ או ממתכת והיא לא שחורה או חומה. היא סגולה? מעולם לא ראיתי דלת כזו. אני מתקרבת אליה ומושיטה את ידי אל עבר הידית, אבל היא לא נפתחת. אני דוחפת אותה ומפעילה כוח אבל היא לא נפתחת. אולי לא צריך להפעיל כוח, אולי צריכה להיות עדינה. אני עוצמת את עיניי ומושיטה את היד. היא לא נפתחת. אולי לעולם היא לא תיפתח. אני מתיישבת ומשעינה את ראשי עליה וחושבת על כל הדלתות, על כל החדרים שהייתי בהם. כל הסיבות שבעצם גרמו לי לנסות להתאבד. הבדידות  שאני חשה בכל יום שעובר. אולי זה לעולם לא יעבור. אבל אולי לא הכל אבוד בשבילי. אני קמה ומנסה שוב את מזלי. מושיטה את היד אל הידית והדלת נפתחת. כן. סוף סוף. סוף סוף האמנתי קצת בעצמי, אבל אז מראה החדר מאכזב אותי. חדר גדול מלא בזכוכיות, רסיסים. הכל כאן הרוס. כאילו היו מיליון חפצים שהתרסקו ברצפה. אני מדלגת מעל הזכוכיות כדי לא להיחתך ומנסה למצוא שוב את הדרך יציאה.

אני יודעת שהיא נמצאת בחדר הזה, אני יודעת. אני מבחינה בדף מקומט ומרימה אותו, כמו שאר הדפים שהרמתי. כתובות עליו מילים ישנות "והשמש, תזרח יום אחד בשבילי, הכול חשוך כשאני נמצאת לבד, אבל כשהשמש תצא, היא תזרח גם בשבילי". המילים האלה, המילים שלי. השיר שלי. אני זוכרת אותו. אני מחבקת את הדף ומצמידה אותו חזק אל ליבי והערפל נעלם. אני סורקת שוב את החדר הגדול ורואה עוד ועוד דפים. אני לוקחת אותם וקוראת את המילים שלי ומחייכת. אני מחבקת דף דף, מחבקת את המילים שלי, מחבקת את עצמי. אני מחייכת, סוף סוף מחייכת בכנות והדמעות יורדות. הפעם דמעות של התרגשות. החדר מתחיל להתבהר ואור זורח בו. הוא מתמלא בחפצים, בבגדים, בתמונות, בגיטרה שלי. הוא מתמלא במילים. אני מניחה את כל השירים והסיפורים שלי בצד ולובשת את מעיל העור הישן שלי ואת המגפיים השחורים שאני כל כך אוהבת, ועכשיו פחות קר לי. אני מביטה מסביב ורואה את התמונות של דמי לובאטו וטיילור סוויפט והן מחייכות אליי, שרות לי את השירים שלהן, ואני מאמינה, מאמינה לכל מילה. אני יוצאת מהחדר כי אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני יודעת.

אני עולה במדרגות והפעם הן לא חמות ולא קרות. אני נכנסת אל החדר האחרון שהייתי בו, ועדיין רואה את עצמי כילדה, אבל הפעם אני פונה אליה ומדברת אליה: "אני יודעת שעושים עלייך חרם, ושאין לך הרבה חברות. וזה כי את שונה, וזה בסדר להיות שונה, אבל יום אחד את תתבגרי ותביני מה באמת חשוב בחיים. יום אחד תרגישי בסדר". היא מרימה את
מבטה אליי ומחייכת אליי חיוך מהול בעצב. זה מספיק בינתיים. אני ממשיכה אל החדר הבא, החדר בו נמצא הבחור ששבר לי את הלב. אני לא מביטה בו אך לוקחת את הדפים עם המילים חסרות התוכן שלו וההבטחות השבורות שלו וקורעת אותם. קורעת אותם ממני, רק כך אוכל לשכוח, ולהמשיך הלאה, כי עכשיו הדפים האלה הם רק פיסות נייר חסרות ערך. אני זורקת את העבר שלי ועולה אל החדר בו נמצאים האחים שלי. אני נכנסת והם רואים אותי ומחייכים. אני קיימת בשבילם, ואולי חשובה להם. "אני מצטערת", אני לוחשת. "הלוואי שתבואו לבקר אותי יותר, הלוואי שתלמדו להכיר אותי ולאהוב אותי", הם מחייכים בעצב ובהבנה. אולי יום אחד זה יקרה. אני פונה אל החדר ממול ורואה שוב את החברות שלי. בלי היסוס, אני מתקרבת אליהן ומחבקת כל אחת בתורה, והן רואות אותי, מזהות אותי. הן כבר לא מדברות ביניהן, ועכשיו אני מרגישה את התמיכה שלהן ואת האהבה שלהן. אני יוצאת מהחדר בחיוך, מודה על עוד ניצחון קטן. ויורדת בחזרה אל החדר האחרון, אל החדר הראשון.

אני נכנסת לחדר והטלוויזיה עדיין פועלת ומראה שוב ושוב את אותם מבוגרים צועקים על הילדה שהייתי. אני מדברת אל הטלוויזיה ואומרת "אולי נכשלתי בכל מקצוע אפשרי, אבל זה בגללכם, כי לא לימדתם אותי כמו שצריך, אבל את התיכון סיימתי בהצטיינות. אני לא אהיה מנקת רחובות, יום אחד אגשים את החלום שלי ואהיה סופרת. אתם תראו", אני מרימה את רגלי ודוחפת את הטלוויזיה אל הרצפה ושוברת אותה. המספרים האלה הם לא אני. הם לא משקפים אותי. אני יוצאת מהחדר ופתאום אין יותר דלתות, אין יותר מדרגות. אבל אני עדיין במרחב המוזר הזה, מביטה למעלה ורואה את השמיים, שמיים כחולים שמורידים גשם חזק ואני נרטבת, ואז יורד שלג לבן ופתיתי שלג מסתבכים בשערי, ואז השמש יוצאת ומחממת הכל. מחממת אותי בדיוק כמו השיר שכתבתי. הכל בסדר, אני יכולה לנשום. אני מסתכלת בחיוך אל המרחב הריק שאני נמצאת בו.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות