לבטל זה השחור החדש? על תופעת הביטול בישראל

מאת:אילנה דדשיב
שתפו

שני ראשים עשויים מנייר מקומט, על אחד מהם מונח על אזור הפה איקס אדום
בכל העולם זה קורה, וגם אצלנו | מקור: pixabay.com

היא נמצאת ברשתות החברתיות, בפוליטיקה, בעולם הבידור והפרסום ובעצם כמעט בכל מקום. ד"ר שלמה צדוק וד"ר מייק דהאן עזרו לנו להבין קצת יותר את תרבות הביטול

דואה ליפה החלה את דרכה בשביל השנאה של תושבי ישראל לפני קצת יותר משנה, ב-30 במאי 2020. היא שיתפה בעמוד האינסטגרם שלה פוסט אנטי-ישראלי שפרסם הבמאי האמריקאי וין ארפוסו, בו בין היתר נכתב: "הבחורים הגדולים והרעים של צבא ההגנה לישראל נהנים להכות ולירות בילדים. יש להם אפילו חולצות עם ציור של אישה פלסטינית בהריון מתחת לכוונת, לצד הכיתוב 'ירייה אחת – 2 הריגות'". כצפוי, הדבר עורר סערה וזעם רב בקרב עוקביה ומעריציה הישראלים של דואה ליפה. אין ספור פרסומים באתרי הבידור עלו בנושא, ומעריצים רבים הצהירו בתגובות לפרסומים וברשתות החברתיות שלא ישמעו יותר שירים שלה ויפסיקו לעקוב אחריה באינסטגרם. תנועת "אם תרצו" הגדילה לעשות ושלחה עצומה עם אלפי חתימות של אזרחים לשר התרבות חילי טרופר ולשר הביטחון בני גנץ, שדורשת את החרמתה של הזמרת ולהפסיק להשמיע שירים שלה בתחנות הרדיו הצה"ליות.

אבל עם הזמן הסערה ברשתות החברתיות הלכה ודעכה, תחנות הרדיו המשיכו להשמיע את ליפה, וגם בזירת הטיקטוק היה אפשר להיתקל בסרטונים שמשתמשים בשירים שלה, כמו למשל השיר "Levitating" שהפך לסאונד פופולרי בטיקטוק באזור החודשים אפריל-מאי. באופן לא מפתיע, הוא הפסיק להיות פופולרי כשהחל מבצע "שומר החומות". הרשתות החברתיות שוב געשו, והפעם לא רק על דואה ליפה, אלא על כל מפורסם ששיתף דעה פרו-פלסטינית ואנטי-ישראלית: הזמר דה וויקנד, השחקנית אלן פומפאו ("האנטומיה של גריי"), הזמרת לנה דל ריי, ליזו והרשימה עוד ארוכה. השיח ברשת היה "לבטל" כל מי שלא חשב כמונו ולא מבין את עמדת ישראל. אבל זה לא החזיק, ואחרי שנגמר סבב הלחימה אף אחד לא סירב לשמוע שיר של דה וויקנד.

זה הסיפור של תרבות הביטול, או לפחות חלק ממנו. זו המשטרה האוכפת של הפוליטיקלי קורקט, תופעה שמכוונת בעיקר אל מפורסמים, בה הם מוחרמים ומנודים בגלל דבר שעשו או אמרו ונתפסו כפוגעניים בידי אותה אוכלוסייה המחרימה והמבטלת. ד"ר שלמה צדוק, סוציולוג פוליטי, קורא לתרבות הביטול "מילה מכובסת לחרם": "לתרבות הביטול יש הגדרה סוציולוגית שאין עליה מחלוקת – אנחנו מדברים על חרם כלפי אמירות או התבטאויות מסוימות, ובשוליים גם כלפי מעשים מסוימים. הביטול הוא טקסטואלי, אבל יש לפעמים ביטויים מעשיים".

תופעת הביטול קשורה קשר הדוק לרשתות החברתיות, שכל כך נוכחות בחיינו ולהן כוח רב להשפיע, אבל את המקורות שלה אפשר למצוא הרבה לפני הופעתה של פייסבוק. "ראינו את זה בשנות ה-90 עם התפתחות הפוליטיקלי קורקט, עם הזמן זה התפתח למשהו קצת יותר גדול ויותר גורף, אולי גם קצת יותר משמעותי", מסביר ד"ר מייק דהאן, חוקר של פוליטיקה, טכנולוגיה וחברה. "במקור זה היה ניסיון של קבוצות מוחלשות לגרום לאנשים יותר חזקים לשאת באחריות, לתת דין וחשבון על מעשים או דברים שנאמרו על ידם. זה כלי שקיים בכמה תרבויות, וביהדות בפרט זהו עונש מאוד משמעותי. אם נחזור 300 שנה אחורה, נראה שהממסד כמעט בכל מדינה ביטל אנשים שהפיצו אמירות על אי קיומו של אלוהים, בגלל חוסר הפופולריות של הרעיון". ד"ר צדוק הולך רחוק יותר ומראה שלתופעה הזו יש שורשים אפילו בתנ"ך. "גם קורח שטען נגד משה רבנו חווה סוג של ביטול, אלוהים התרגז עליו בעקבות רצונו להיות חלק מהשלטון, והעניש אותו כשפתח את האדמה שבלעה אותו ואת משפחתו".

ד"ר צדוק מספר כי הוא חווה על בשרו את תרבות הביטול בעקבות האידיאולוגיה הפוליטית שלו: "התגובות במאמרים שאני כותב הן נוראיות, 'מי נתן לך דוקטורט', 'סוציופת', אבל אף אחד לא אומר לי 'תוכיח', או 'זו תפיסה מדעית מקובלת', אלא ישר משפדים. לא יכולים להתמודד עם העובדה שאני מומחה בתחום שלי, לא קניתי את הדוקטורט שלי בשוק". האידיאולוגיה של ד"ר צדוק היא שהכל מותר בפוליטיקה מלבד פליליזם פוליטי כמו מעשי שחיתות, קניית קולות בכסף וכו'. "זה אומר שגם תרבות הביטול היא מותרת בעיניי", הוא מסביר. "מותר גם למבטלים וגם למבוטלים. אבל צריך לקחת בחשבון שהתופעה גורמת לשיטור מחשבתי, כי אנשים יכולים לפחד שיפגעו להם בפרנסה ובגלל זה לא להגיד את דעותיהם".

למה הכוונה בשיטור מחשבתי?

"אדם שלא מספיק חזק ומבטלים את דעותיו, מתחיל למדר את המחשבות שלו. הוא אומר לעצמו, 'פחד מוות להתעסק עם הדברים האלה, אז אני שומר את הדעות שלי לעצמי'. זו הסכנה הגדולה, זכות הבעת הדעה נפגעת ברמה נוראית וזה נזק לדמוקרטיה".

 

ד"ר שלמה צדוק
לא קנה את הדוקטורט שלו בשוק: ד"ר שלמה צדוק | צילום: פרטי

 

את התגובה הישראלית לדעות לא מקובלות והחשש לדַבֵּר שבא בעקבותה, אנחנו יכולים לראות בתגובתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג לאמירות השחקן סת' רוגן בסוף חודש יולי 2020. רוגן התארח בפודקאסט האמריקאי "WTF" של מארק מארון, שם הם ניהלו שיחה על ישראל בתור שני יהודים שחיים בארה"ב. רוגן, בין היתר, הביע חוסר הבנה כלפי הצורך בקיומה של ישראל, ולא במפתיע הדבר לא התקבל בברכה בארץ. בנוסף הוא ומארון דיברו על כך שיש ציפייה מיהודי ארה"ב תמיד לדבר רק דברים טובים על ישראל, ושהם אפילו חוששים לדבר על זה ולהגיד את דעותיהם האמיתיות. בתגובה לאמירותיו של רוגן, בוז'י הרצוג יצר קשר עם אמו של רוגן, שלחצה על בנה לדבר עמו. אחרי שיחתם הרצוג סיפר בתקשורת כי רוגן התנצל על דבריו, והוסיף: "אפשר לחזור לצפות בסרטים שלו, הוא כבר לא אויב העם היהודי".

ד"ר צדוק מוסיף בעצמו דוגמה לתופעת הביטול שקרתה בעולם הספורט המקצועי: "אירה ויגדורצ'יק היא מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית, והאמירות שלה שנויות במחלוקת. לפני חמש שנים היא אמרה בראיון טלוויזיוני דבר מקצועי לגמרי: שכרגע ללינוי אשרם – שהיום נחשבת כוכבת – אין קלאסה בהתעמלות. זה היה כשאשרם הייתה עוד לא בשיא תהילתה כמו שהיא היום, ובכל זאת הוציאו את ההקלטה הזאת מהארכיון ופרסמו אותה. היום בעידן המדיה החברתית והארכיונים, בן אדם יפחד לדבר כי הוא יחשוש שבעוד כמה שנים מישהו ימצא את זה וישתמש בזה נגדו. הוציאו את זה מהארכיון כדי לסתום לאירה ויגדורצי'ק את הפה, וכתוצאה מכך מישהו אחר יסתום עכשיו את הפה, מהפחד שזה יקרה לו גם".

יש לדעתך צד בפוליטיקה ש"מבטל" יותר?

"אני טוען שעיקר האנשים שנוקטים בתרבות הביטול הם שמאלנים. לצערי הרב דווקא קבוצות שמניפות את דגל הפלורליזם הן אלו שנוקטות בשיטות ברוטליות של ביטול וחרם. הם יוצאים מהאולפן, מדיון בכנסת ומכל מקום כשמישהו שהם מתנגדים לדעותיו מתחיל לדבר, כמו אחמד טיבי, איתמר בן גביר או אבישי בן חיים".

"אני לא רואה כל כך את תרבות הביטול בפוליטיקה הישראלית, יותר כנקודה של נגיחה בין שמאל לימין", מסביר ד"ר דהאן את עמדתו בנושא. "באופן כללי, בלי קשר לתופעה, בכל חברה יש קונצנזוס רחב כזה או אחר. הוא נבנה בין היתר על ידי ביטול של דעות לא מקובלות בקרב הציבור. בהקשר הנוכחי זה בא יותר מכיוון השמאל והכיוון הליברלי, אבל לרוב זה בניסיון להשתיק תופעות כמו גזענות, אנטישמיות, תפיסות נגד הקהילה הגאה וכו'. אבל גם הימין מבטל. אני חושב שהרעיון של תרבות הביטול זה דרישה שאנשים ישאו בתוצאות של השיח, של דברים שנאמרים או נכתבים".

 

ד"ר מייק דהאן
"זו דרישה שאנשים ישאו בתוצאות": ד"ר מייק דהאן | צילום: מייק דהאן

 

לדעתך היא גרמה לשינויים?

"לרוב כשאתה מסתכל על זה במבט רחב, התוצאות הרבה פחות משמעותיות או הרסניות ממה שמנסים לתאר. מעטים מאוד האנשים שהקריירות שלהם נגמרו בגלל זה, וגם אלו שנפגעו בצורה משמעותית, רובם הצליחו להמציא את עצמם מחדש. אי אפשר לבטל בן אדם באמת, זה מאוד קשה. הזמר אייל גולן הוא דוגמה של ניסיון כזה לבטל, אבל הוא לא באמת שילם כזה מחיר, למרות הקריאות הרבות וההתמרמרות הציבורית סביב הדברים שהוא הואשם בהם. הוא לא באמת בוטל, אולי אפילו ההפך. תוך פרק זמן הדברים נשכחים, אז לא הייתי מייחס לתופעה הזאת עוצמה. אבל בוודאי שיש פה מגמה חברתית כללית שמכבדים יותר את האחר".

אז אתה אומר שהתופעה הזו לא משפיעה לטווח רחוק.

"לטווח רחוק לא, בטווח הקצר כן. הוא מעורר דיון. זה עשוי לפגוע בחופש הביטוי, זה הפחד הגדול. אבל אני לא חושב שיש פגיעה כי גם הדברים ש'מתבטלים' מקבלים חשיפה בתקשורת, הדברים לא באמת מושתקים. אני עצמי לא חסיד של תרבות הביטול, אני חושב שכל אחד יכול להתבטא איך שהוא רוצה, אבל שיהיה ברור שמאוד יכול להיות שיצטרכו לשאת בתוצאות אחר כך. אם אני אנטישמי, זכותי להפיץ את דעותיי גם אם הן גזעניות, אבל אני לא אמור להיות מופתע אם אחר כך תובעים אותי על פגיעה בקבוצות מיעוט".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות