"את מאמינה שצריך להיות שם בשביל אנשים שאוהבים, ואת נעלמת ומשתתקת דווקא ברגעים הכי קשים שלי!" מה שהיא ענתה הפתיע אותי. היא אמרה שהיא לא יודעת איך לעשות את זה. שהדברים שאני מספרת מערערים אותה, עושים לה לא טוב. ושהיא מעדיפה לתפוס מרחק
הייתה לי פעם חברה טובה. ממש טובה. היינו עושות הכל ביחד. נמצאות אחת בשביל השנייה. היה בה אור כזה, ששייך לאנשי החלומות, אלה שלא מפחדים לנסות. בזמן שאני הייתי מלאה בספקות היא הייתה אומרת לי שאנשים עושים טעויות, שזה חלק ממה שנקרא לחיות. היה בה כוח מיוחד שהצליח להרגיע אותי. היא האמינה שמותר לפחד, בלי להפסיק לנסות להגשים חלומות. אני זוכרת שהיא אמרה לי דברים כמו "יש פחד בהתחלות חדשות", או "אם רוצים הכל אפשרי".
חלקנו ביחד שמחה ועצב. וכמו מתבגרות טיפוסיות התעצבנו על ההורים שלנו, שיתפנו בתסכולים שלנו על חוסר ההבנה שלהם אותנו. היא ידעה מה אני אוהבת ואני ידעתי אותה, את כל כולה. את האמת הטהורה הזו שהיא מחזיקה בתוכה, הרצון באהבה אמיתית ובריאה מהסביבה. היא האמינה בטוב שבאדם ורצתה תמיד להעניק מעצמה, להיות חלק מתהליך של צמיחה. הייתה בה המון תקווה. ראו לה את זה בעיניים. בזכותה היה לי קל לחלום. ראינו קשיים כאתגרים וכשהספקות נכנסו אמרנו: "אומץ אין פירושו היעדר פחד. אומץ פירושו לפחוד – ואף על פי כן לעשות את שנדרש". או במילים יותר פשוטות יהיה בסדר, ואיזה כיף שיש לנו אחת את השנייה.
גם כשכל אחת שקעה בשגרה שלה, היינו מתאמצות לשמור על קשר אחת עם השנייה. לי היו בגרויות ומחשבות על תוכניות עתידיות, הרבה התלבטויות לגבי השביל שאליו אני רוצה לפנות, הרי כולם הולכים לצבא וגם אני הייתי צריכה להחליט מה אני עושה. בהתחלה היה לי רצון מאוד גדול ללכת לצבא. בסופו של דבר אנחנו גרים בישראל, לצבא יש השפעה גדולה. כשהתחלתי את התהליך של ההתנדבות לצבא הדברים פתאום נראו לי אחרת. כבר מעצם העובדה שבהתחלה לשכת הגיוס בירושלים לא הייתה נגישה. הבניין עצמו בנוי בשיפוע, על עלייה. מי שאין לו קשיים בהליכה לא ירגיש את זה, אבל אני כן הרגשתי את זה. היו שם המון מדרגות והייתי חייבת שההורים שלי יהיו איתי, כי בשביל כל טופס שביקשו ממני הייתי צריכה לרדת ולעלות קומות. לא הייתה מעלית, רק מדרגות. נתנו לי פטור אבל הרגשתי לא טוב עם הקלות שבה נותנים את הפטור. התעקשתי על ההתנדבות וכשהבנתי שלא מוכנים לתת לי תפקיד מעניין בגלל חוסר נגישות, וקיבלתי רק תפקידים משרדיים, הבנתי שהשירות לא יהיה משמעותי ושאני יכולה לתרום יותר בשירות לאומי.
היא הבינה את הבחירה שלי. בכל זאת היינו חברות טובות ולמרות המרחק ידענו מה כל אחת עוברת. בשנה הראשונה של השירות הלאומי בחרתי להעביר הרצאות דרך עמותת ״מקום לכולם״. ההרצאות עסקו בהכלה וקבלה של השונה, והתקיימו בבתי ספר יסודי ותיכון. גם בשנה הזו היא הייתה שם והקשיבה לתלונות שלי, על הבנות שהיו איתי בשירות ועל זה שאני לא מתחברת אליהן. העברתי הרצאה עם מישהי, ובהרצאה דיברתי על זה שאנשים עם אוטיזם לא בהכרח מבינים עד הסוף את הקודים החברתיים, כמו הומור ושפת גוף, והם יותר לומדים את הדברים האלה כסוג של הרגל, ולא בהכרח מבינים את הניואנסים הקטנים. בת השירות שהדריכה אתי אמרה שהדברים שאמרתי הם פוגעניים כלפי אנשים עם אוטיזם, ותיקנה אותי באמצע השיעור. חברות שלה הסכימו עם זה וגרמו לי להרגיש רע. בסופו של דבר הסתבר שצדקתי. אף אחת מהבנות לא הייתה מוכנה להתנצל.
בשנה הזו התחלתי לחשוב על העתיד ולתהות אם באמת אגשים את עצמי. אם באמת אצליח לעבוד במקצוע שאני אוהבת, באותה תקופה זה היה עבודה סוציאלית, ואם אצליח להקיף את עצמי באנשים שאני אוהבת ושעושים לי טוב.
היא הייתה מודעת לתהיות האלה. אבל כשדיברנו היא אמרה בקצרה שיהיה בסדר, ושבסוף הכל יסתדר. היא דיברה בטון בטוח מצד אחד, ומצד שני הרגשתי שהיא מדברת בצורה אוטומטית. בשנה השנייה של השירות הלאומי בחרתי במשהו אחר לגמרי, ומצאתי את עצמי די במקרה במחלקה אונקולוגית לילדים חולי סרטן בהדסה עין כרם. שם גיליתי על עצמי דברים חדשים. האומץ היה הכרחי בכמויות יותר גדולות ממה שהכרתי עד אז. זו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי עם ילדים בגילים קטנים וגיליתי שאני אוהבת את זה. היה שם הכל מהכל. כל בוקר הרגשתי שאני קמה לעשות משהו שיש בו משמעות, הרבה יותר מהשנה הקודמת. נהניתי להכיר אנשים חדשים בכל יום. פיתחתי יכולת להיות קשובה למציאות מסביבי. כשנכנסתי לחדר של ילד שאלתי אם הוא רוצה שאשאר או אם מעדיף שאלך. עברתי שינוי משמעותי. כמובן שגם לחולי הייתה השפעה מאוד גדולה עלי. לראות ילד שרק מתחיל את החיים עם כוחות נורא קטנים, ועם כאב גדול, גרם לי לשאול את עצמי אם הכינו אותי נכון לחיים האלה.
ודווקא שם איפה שהכי הייתי צריכה כתף תומכת, היא נעלמה. זה היה הדרגתי. בהתחלה היה נשמע שהיא מתלבטת אם לומר לי שיהיה בסדר. הספק הגיע גם אליה. היא כבר לא הייתה בטוחה שיהיה בסדר. היא דיברה פחות ובעיקר הקשיבה. היא לא מצאה משפט שבאמת ינחם ויעודד. "איך זה שאת לא שם?" שאלתי אותה כשדיברנו בטלפון, "את מאמינה שצריך להיות שם בשביל אנשים שאוהבים, ואת נעלמת ומשתתקת דווקא ברגעים הכי קשים שלי!" מה שהיא ענתה הפתיע אותי. היא אמרה שהיא לא יודעת איך לעשות את זה. שהדברים שאני מספרת מערערים אותה, עושים לה לא טוב. ושהיא מעדיפה לתפוס מרחק.
"זה לא משהו שעושים, זה לא זמן לתפוס מרחק", צעקתי עליה, "ואם את מאמינה ביכולת של אדם לשנות ולהעניק למען האחר, אז איפה את עכשיו?" היא ענתה בקול חנוק, "אני לא יודעת. הדבר היחיד שאני יודעת זה שהפחד משתלט עלי. אני מפחדת שיותר קשה לעשות שינוי, לחלום ולהגשים, ממה שחשבתי. אני מעדיפה להיעלם. מקווה שתמצאי את הדרך שלך, ושתצליחי להבין גם אותי. הלוואי שהחברות שלנו תתגלה חזקה לעומת הרגע השביר הזה, ושעוד נמצא את השביל שניפגש בו בחזרה".
"אל תדברי אתי יותר", אמרתי לה וניתקתי.
