מנהרת הזמן: 4 ספרים שחזרו לחיים

מאת:שיר דהן
שתפו

כנראה שאם נולדתם אחרי שנות ה-70, הספרים ברשימה הבאה עוד לא יצאו לאור, ואם כן נולדתם לפני- סביר להניח שלא הכרתם אותם. רשימת ספרים שאמנם יצאה לאור לפני זמן רב, תורגמה לעברית רק בשנה החולפת. השאלות העיקריות שעלו מהתופעה הזו, למה דווקא הם ולמה דווקא עכשיו?

הרבה דברים השתנו בשנה וחצי האחרונות. והרבה, יותר מדי, נאמר על תקופת הזמן הזו בחיים שלנו, שהפכה אותם למשהו אחר לגמרי ואפילו הספקנו לשכוח לאחרונה מה הספקנו ללמוד. העובדה כי התבודדנו בבתים הפכה כל אחד למרכז העולם של עצמו ויחד עם זאת, עולמות הדיגיטל היו פתוחים למסעות בכל רחבי הגלובוס, יותר מתמיד. מעניין להציץ ב-4 הספרים הבאים שכולם עוסקים בבסיסם, בגרעין האנושיות- הזדקנות, עצב, גזענות, טעויות, ובמרכזם- דמות אחת מרכזית וגדולה ששוברת את הכלים, שמגלה בעצמה ובכוחות שלה דברים גדולים משחשבה שיש בה.

"בשנים האחרונות, ועוד טרם פרצה הקורונה לחיינו, כבר התקבעה תחושה של אובדן דרך ואי אמון במערכות הפוליטיות אל נוכח משברים גלובליים", אומר ד"ר שגיא מעין, חוקר ומרצה במכללת ספיר. "מצד אחד חוסר יכולת להתנהל מול תופעות כמו טרור בינלאומי ולהבדיל, ההתחממות הגלובלית (וכך קיבלנו את גרטה טונברג, שדרשה ממנהיגי העולם לקחת אחריות על משבר האקלים), ומצד שני הסתגרות והתמקדות בבעיות פנים שליבו את הרגש הלאומי ואף הלאומני (הברקזיט, ממשל טראמפ, וגם הגל השמרני שעובר על מדינות מרכז אירופה). תחושה זו באה לידי ביטוי בחיי היומיום בהתמקדות יתר בנראות של העצמי ובמרכיב החומרי של הזהות; באדישות כלפי הפוליטי ובניסיון לשרוד יום אחר יום באשליה של נורמליות. אולם תחושות אלה מסמנות גם על קיומה של מועקה, שהדרך להתגבר עליה היא להיאחז בתמונות של ניצחונות אנושיים קטנים על "המערכת" הגדולה, בגעגוע לתקופה שבה האמינו בתמימות שאדם אחד יכול לחולל שינוי גדול. לא במקרה התקופה הצמיחה גיבורים כאלה שהפכו לסמל, גם אם חלקם היו גיבורים טראגיים: גרטה טונברג, ג'ורג' פלויד, ואפילו שירה איסקוב ואיציק סעדיאן – כולם מגבשים סביבם תשומת לב כלפי "חריגים" או מוחלשים אחרים, תשומת לב שיוצרת קהילות פוליטיות, שמבקשות לחולל שינוי ולהחזיר את השליטה לידיהם של האנשים עצמם – ולהוציאה מידי אלה שאינם יודעים מה לעשות בכוח שניתן להם, ועומדים בחוסר אונים מול אסונות גדולים."

 

הספר הראשון: סיפורו של ניצול\גבריאל גארסיה מארקס- חבורה של 8 מלחים יוצאים ללב ים, הספינה שלהם טובעת ולאחר 10 ימים שחשבו שכבר אין ניצולים- ניצול אחד נמצא על רפסודה בלב ים.

עיקר הסיפור הוא על לואיס אלחנדרו ולסקו, שנמצא צף במים והופך לגיבור לאומי ואפילו מרוויח מזה קצת כסף. הוא מגיע למערכת עיתון ומבקש לספר את סיפורו, למרות פליאתם של חברי המערכת והמחשבה כי מה כבר נותר לספר. חשיפת סיפורו של המלח מגלה פרטים מפתיעים על הפרשה, בניהם העובדה כי "הסערה" שהפילה אותם לים הייתה למעשה מטען חורג גנוב שהם נשאו על הספינה. ולסקו היה מספיק אמיץ כדי לשבור את הכלים ו"לנתץ במו ידיו את האנדרטה שהקימו לו" וכנראה שהמסע שעבר בים היה גדול מהחיים וגדול ממנו.

ציטוט נבחר מהפרק הראשון: "ראיתי את התמונה: נוספו לו קילוגרמים ושנים ורואים שהחיים ערבלו אותו כהוגן, אבל הם הותירו לו את ההילה השלווה של גיבור שהיה אמיץ מספיק לנתץ במו ידיו את האנדרטה שהקימו לו."

הספר השני: קרן השמע\לאונורה קריגנטון- מריאן לתארבי, בת ה92, נזרקת לבית אבות על ידי בנה, שם היא מגלה שהיא הגיעה למוסד משונה ומוזר וההרפתקאות רק מתחילות.

מריאן לתארבי משנה את העולם בספר הזה, והיא רק בת 92. הוא מתחיל בדחיקתה של מריאן מהחיים הרגילים שלה למוסד סגור של נשים בגילה, ממשיך בהרפתקאות משונות ומוזרות, ומסתיים בטירלול אחד גדול. מרגיש לכם מוכר עולם שנראה רגיל וכהרף עין, משתנה לחלוטין? מריאן מגלה כי החיים ממשיכים ובגדול במוסד ואפילו יותר אחרי היציאה מהבית, ויכול להיות שהעובדה שהוא יצא רק עכשיו היא כי רק עכשיו יכולנו להבין ולהכיל את הטירלול שמתרחש שם. מריקודים פרועים סביב המדורה, חזיונות של דבורה ענקית, וירידה לשאול. עולם שתוקף אותו נגיף משתולל, סגרים ובידודים, ושנה וחצי אחרי זה, הכול רגיל- השאלה היא איך אנחנו גם לא רואים חזיונות של דבורה גדולה?

ציטוט נבחר מהפרק הראשון: "את אנגליה אמצה בכמה שבועות, ואז אגשים את חלום חיי ואסע ללפלנד, ושם ימשכו אותי כלבים צמריריים במזחלת. אבל אני סוטה מהנושא, ואני לא רוצה שמישהו יחשוב שהמחשבות שלי תועות הרחק, הן אכן תועות, אבל לעולם אינן מרחיקות לכת בניגוד לרצוני."

הספר השלישי: המתופף האחרון\ ויליאם מלווין קלי – חקלאי שחור בשם טאקר קאליבן שורף את כל הרכוש שלו, לא משאיר דבר מאחוריו וסוחף אחריו קהילה שחורה שלמה, שבזה אחר זה, עוזבים את המדינה ומתחילים מהפכה.

טאקר קאליבן מתחיל מהפכה בה כל אנשי הקהילה שלו אורזים את החפצים שלהם ועוזבים. לאן? זה כבר לא משנה. העיקר לעזוב את המקום בו הם נמצאים ומתייחס אליהם בצורה שהם כבר לא מוכנים לסבול. העולם שהורגלו אליו היה שהמקום אליו אתה נולד והמשפחה אליה אתה שייך, היא שלך ושם תשאר עד סוף חייך. קאליבן מציע אלטרנטיבה והיא באה רק אם כולם יתאגדו אליה ביחד. הוא מציע שינוי, והקהילה שלו לוקחת את השינוי הזה בשתי ידיים ואומרת, אנחנו איתך.

ציטוט נבחר מהפרק הראשון:  "המלחמה לא נתנה לו כלום אבל גזלה ממנו הכול, ולכן, לפני שלושים שנה הוא החליט שלא משתלם לחיות את החיים על הרגליים כי הם תמיד מפילים אותך והושיב את עצמו בכיסא גלגלים כדי להשקיף על העולם מן המרפסת וכדי להסביר את דפוסיו הכאוטיים של העולם הזה לאנשים שהתקבצו סביבו מדי יום ביומו."

הספר הרביעי: לילות אוקטובר\ ז'ראר דה נרוואל – נרוואל מתאר שיטוטים ליליים ונוספים עם חברו הבטלן ברחובות מונמרטר ובכמה עיירות בפריז.

תיאורים רנדומליים של שיטוטים ברחובות ועיירות שונות. כל כך פשוט וכל כך מוערך אחרי התקופה הארוכה האחרונה. נכון, כבר הספקנו לשכוח, אבל פעם השיטוטים שלנו היו לסופר, ולשבת לקפה היה לסוע לתחנת דלק רנדומלית כדי לנשום קצת אוויר דלקים צלול. ז'ראר דה נרוואל מחזיר אותנו לרגעים ההם, וגם לעכשיו, להערכה הגדולה שיש בפשטות שבהתבוננות, הישיבה על קפה עם חברים, אבל בשורה התחתונה הוא אומר, אני לוקח אתכם למקום הכי בסיסי, הכי פשוט, שלדעתו תמיד יהיה זמין עבורכם- ההליכה לשם ההליכה.

ציטוט נבחר מהפרק הראשון: "אני חוזר במורד רחוב אוֹטְוִיל. פוגש בהלך שלא הייתי מזהה אלמלא הייתי בטל ממעש, שאחרי שיחת הבאי מקדימה נכנס עימי להתפלמסות על נקודה פילוסופית כלשהי. בעיצומם של טיעוני הנגד שלי החמצתי את הכרכרה של השעה שלוש."

"נראה שהקורונה חידדה את תחושת חוסר האונים ואת הגעגוע ליחידים שמשנים עולם", מסכם מעין. "את המודעות לקיומו של השולי שנדחק תמיד לאחור בזרם המרכזי. את הקסם שאבד בזמן שכולם עסקו בחישובי עלות ותועלת. אולי זו הסיבה לעניין המחודש בספרים שבמרכזם דמויות שהן "שוליים", ובשוליהם אותו מרכז שכבר אינו הולך לשום מקום."

התבוננות על ארבעת הספרים האלו מציעה מפת התמצאות והקריאה בהם מציעה מצפן, לרגע של הזכרות בשנה החולפת בחיינו, כי דבר גדול אפשר להגיד על הטבע האנושי והוא היכולת המופלאה שלנו לשכוח. כל הספרים האלו מציעים לנו בין דפיהם שיעורים גדולים ומסקנות לאותם דברים שכבר הספקנו לשכוח. מספיק רק לדפדף בין דפי מגזינים, עיתונים וכתבי עת מיוני 2020 כדי להיזכר- היכולת הפשוטה פשוט לעזוב או רק ללכת ממקום אחד לאחר, הכוח והיכולת להוביל מהפכות קטנות בעזרת הכוח של הקהילה והאנשים מסביבנו והדבר הגדול שעולה מכולם הוא שהשינוי הוא בלתי נמנע, הוא בעל כורחנו, והוא הדבר הקבוע היחיד שישנו. בעצת דה נרוואל, בואו נדאג שלא נחמיץ את הכרכרה של שעה שלוש בזמן שאנחנו מקפידים לשכוח את כל מה שכבר למדנו.

 

 

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות