יום מעונן

מאת:תמה ספיר
שתפו

היא מרגישה את הפרפרים בבטן, משהו זז עמוק בפנים, ההשתוקקות לאהבה, הרצון להרגיש מאוהבת ונאהבת. אחרי עומרי היא מחזרת, או אחרי התחושה הזאת?

רעש של קדיחות ארוכות והלמות פטיש העירו את רוני. היא הרגישה את המיטה שלה רועדת תחתיה. עוד בוקר של שיפוצים בדירה הסמוכה. היא תוהה אם ההנחה שעשו לה החודש בשכר דירה שווה את זה. כבר שבועיים היא לא נרדמת, השעון בנייד מראה 3:50 כשהיא עוצמת עיניים ו-7:30 כשהיא פותחת אותן. הראש שלה כואב ויש לה בחילות שבאות והולכות. יאנה, שעובדת איתה במשמרת באופן קבוע, העירה לה לפני כמה ימים על השקיות בעיניים. היא הוסיפה במבט שובב "עומרי לא עושה לך חיים קלים הא?" אין לך מושג אפילו, חשבה רוני.

היא יוצאת מהמיטה הגדולה שגופה תופס רק שליש ממנה ובצעדים מסורבלים מוצאת את דרכה לשירותים. היא כבר מרגישה את מיצי הקיבה עולים ומגיעה לאסלה בדיוק בזמן. מה חשבת לעצמך שאכלת את השאריות מההמבורגר מלפני ארבעה ימים יא מגעילה, לא יכולת להכין איזה סלט? היא שותה כוס מים להעביר את הבחילה ובודקת את הטלפון. אין הודעות. עברו שבועיים מאז הפעם האחרונה שראתה את עומרי, אפילו תדירות שיחות הטלפון שלהם ירדה לפעם ביומיים-שלושה. דווקא הלך להם טוב, היו כמה דייטים ממש נחמדים, הוא מצליח להצחיק אותה ולהרשים אותה בשנינות שלו, וגם הסקס טוב. טוב מאוד אפילו.

שוב בחילה, היא מנסה להרים את הראש לשאוף אוויר. שוב משתלטת עליה אפרוריות. אפור בגוון כהה כמו הכניסה לבניין המתפורר ברחוב לוינסקי, הבניין שהיא קוראת לו בית. אפור כמו ענן גשם. היא קראה פעם שענני גשם יכולים להגיע למשקל של 500 טונות ותוהה על חוקי הטבע המשונים שמאפשרים למשקל כזה כבד לרחף בחלל כאילו כלום, לעומת כוח המשיכה שמושך אותה כרגע לרצפה הקרה בשירותים, כשהיא נוזלת מהאסלה ובמאמץ רב משעינה את גבה על הקיר. גם אתמול הוא לא התקשר.

על קו 72 מפלורנטין לעבודה שלה בדיזנגוף סנטר היא בוהה בשיחה האחרונה שלהם, מופתעת מחדש כמה מיאוס יכול לעבור בהודעות שגרתיות, יומיומיות, משעממות. הם דיברו על ישיבת העבודה האחרונה שלו ושהוא מאוכזב שגייגר הבוס שלו לא מקדם אותו. היא סיפרה לו על הדייט הלא מוצלח של השותף שלה עם בחור שהכיר באפליקציה. "בוקר טוב מאמי שלי", היא כותבת, משתהה ולאחר רגע מוחקת את המילה "שלי", משתהה עוד חמש שניות ומוסיפה אימוג'י מחייך. היא מרגישה שהיא מתאמצת, זה לא בא לה טבעי, מה גם שהיא לא רגילה להרגיש בצד המתאמץ. רוני מכווצת גבות בניסיון להבין למה. למה זה קשה לה? לא. למה היא מתאמצת? פתאום היא קולטת שהנערה שיושבת מולה במושבים המרובעים באוטובוס מסתכלת עליה ומגחכת ורוני מבינה שהמחשבות שלה ניכרות מאוד על פניה. הגבות שלה מכווצות ואפילו השפתיים קצת זזות כשהיא שואלת את עצמה שאלות. פדיחות, היא מתעשתת ועושה כאילו היא ממלמלת עם השיר באוזניות. אד שירן שר לה בקול מתוק "Give me love like her, cause lately I've been waking up alone" והיא מרגישה את הפרפרים בבטן, משהו זז עמוק בפנים, ההשתוקקות לאהבה, הרצון להרגיש מאוהבת ונאהבת. אחרי עומרי היא מחזרת, או אחרי התחושה הזאת?

כשרוני נכנסת לחנות הבגדים בסנטר האוויר דחוס ותחושה משונה מרחפת בחלל. רוני רואה את יאנה מדברת עם איזו לקוחה. יאנה קולטת אותה בזווית העין ומיד חוזרת אל הלקוחה, מוטרדת. היא מעיפה מבט נוסף אל רוני, שמנצלת את קשר העין כדי לזרוק לה מבט שאומר: תגידי את דפוקה מה יש לך? יאנה ועושה תנועה קטנה בראש ומסיטה עיניים בחדות לעבר הקיר הפנימי של החנות, עד שהלקוחה מתעצבנת עליה. במקום שלעברו כיוונה אותה יאנה יושב עומרי על כורסה מסוגננת עם הראש בפלאפון. היא לא הייתה מוכנה לזה.

רוני מתחילה להתקדם אליו, והוא כנראה מרגיש אותה ומרים את הראש מהפלאפון, מחייך קלות. רטט עצבני בכיס המכנס שלה מסב את תשומת ליבה והיא מוציאה את הנייד תוך כדי הליכה לעברו. אפליקציית זיהוי שיחות נכנסות מציגה לה על המסך את שם המרפאה שלה בלב העיר. רוני מתבלבלת לרגע, לא יודעת למי לענות קודם, למרפאה או לבחור עם הפלאנל המשובץ שמחכה לה בחיוך מבויש וידיים בכיסי הג'ינס. היא נותנת לו נשיקה עדינה על הלחי ומסמנת לו לחכות שנייה כשהיא מקבלת את השיחה ומצמידה את הנייד לאוזן.

"רוני? היי, זאת דוקטור מירה, מה שלומך?", "היי דוקטור", אומרת רוני בקול רם ומכוונת את דבריה לעומרי המבולבל. "תראי, אנחנו צריכות לדבר על תוצאות בדיקות הדם שלך, מתי את יכולה לבוא למרפאה?". שקט. דממה. עומרי אומר שהיא נראית חיוורת ושואל אם היא רוצה לשבת ורוני לא מגיבה. המשפט הזה מעולם לא בישר משהו טוב למישהו. "אממ כן אני אגיע. אין בעיה… אפשר רק לדעת מה… מה העניין?" דוקטור מירה אומרת שהיא מעדיפה לדבר איתה בארבע עיניים והבטן של רוני מתהפכת שוב. בפעם השנייה באותו בוקר היא מרגישה גוש בחילה עולה במעלה הגרון. היא כל כך פוחדת שהיא יודעת בדיוק מה העניין. היא לוקחת נשימה עמוקה ומישירה מבט לעומרי. הם באמת צריכים לדבר.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות