בת חן סבג נולדה וגדלה בבאר שבע. "תמיד נראיתי קטנה לגילי. הרגשתי שלא רואים אותי כמו שאני, שלא לוקחים אותי ברצינות. שחושבים שאני ילדה, חושבים שאני סתומה, חושבים שאני מטומטמת". סבג סיפרה על ההתגלגלות שלה אל הכתיבה, על הדמיון בינה לבין הדמות שכתבה ושיחקה ועל החלומות שלה להמשך הדרך.
"אני מסתכלת על הכתיבה כסוג של מסע של טיפול פסיכולוגי". היא הייתה במגמת תיאטרון, למדה ב"בית צבי" במשך ארבע שנים ושיחקה בהצגות ילדים בתיאטרון הרפרטוארי. בגיל 30 השתתפה בקורס כתיבה והתחילה לכתוב את הסדרה "מטומטמת", בת שלוש העונות, בה גילמה את דמותה של שירי. כיום, היא עובדת על סדרה חדשה. ראיון עם השחקנית והתסריטאית בת חן סבג.
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
תשמעי בהתחלה עפתי על זה. היה לי ממש כיף כי העבודה שלי ממילא לבד על מחשב, בבידוד, אז לא הושפעתי מזה יותר מדי. הרגשתי שהכל דווקא נרגע ונעצר.
הרצון שלך לשחק התחיל כבר מהילדות?
אני חושבת שבהסתכל אחורה, תמיד היה אצלי את הפער בין איך שאני נראית לבין איך שאני חווה את עצמי. תמיד נראיתי קטנה לגילי, תמיד הרגשתי שלא רואים אותי כמו שאני, שלא לוקחים אותי ברצינות. שחושבים שאני ילדה, חושבים שאני סתומה, חושבים שאני מטומטמת כאילו. אז אני חושבת שהפער הזה, הוא שבדיעבד הביא אותי להיות שחקנית, להיות זו שרואה את הצורך הזה. כמו שרואים בסצנה הראשונה של הפרק הראשון, כששירי הייתה באודישן. אני חושבת שזה כן נולד בגיל מוקדם. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית, שאני רוצה להיות בקדמת הבמה. הגילוי המגניב של גיל 30 היה שאני גם יודעת לכתוב ושאני יכולה לגמור מאחורי הקלעים באותה המידה. אבל כן, המשחק תמיד היה שם, בטח.
איך הגעת לכתיבת הסדרה "מטומטמת"?
זה התגלגל, כמו שדברים קורים בחיים. נולד מתוך שעמום ותסכול, בואי נגיד ככה. הייתי שחקנית כבר די הרבה זמן, שיחקתי בהרבה הצגות ילדים, עשיתי בעיקר תפקידים של נערות וילדות והרגשתי מתוסכלת ותקועה. באיזשהו שלב הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא ייתן לי את ההזדמנות להוכיח את מה שאני יכולה לעשות, אז החלטתי שאני כותבת לעצמי סדרה. זה התחיל מפנטזיה כזו. אני זוכרת שאז הייתי מאוד בעניין של "ברייקינג באד", אז אמרתי שאני הולכת לכתוב לעצמי את וולטר וייט, הגרסה הנשית, ככה זה התחיל. בכלל גיליתי שאני יודעת לכתוב, כשמאחורי הקלעים של הצגה התחלתי לכתוב כל מיני חיבורים כאלה, מונולוגים מפגרים, רק כדי להעביר את הזמן. במקרה נתתי לדב נבון לקרוא אחד מהם ואני זוכרת שהוא הראשון שאמר לי שאני צריכה לכתוב, שאני יכולה לכתוב, שאני צריכה ללמוד את זה, וככה התגלגלתי ואז נולד הרעיון לסדרה. מהרגע שאמרתי שאני הולכת לכתוב לעצמי תפקיד, יצאתי להרפתקה של קרוב לחמש שנים של לכתוב את שתי העונות הראשונות ולצלם אותן וזו הייתה הרפתקת חיי.
היו לך חששות שהסדרה תיכשל?
כן, שני הצדדים קיימים. מצד אחד, היה לי איזשהו ביטחון משלב נורא התחלתי שאני עושה משהו טוב בטלוויזיה. אבל לאורך כל הדרך היה פחד, גם שלי וגם של שי קפון, השותף שלי, שרק אנחנו נצפה בה בבית ונצחק ונעוף על זה, אבל אף אחד אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. אז כן, הפחד הזה קיים כל הזמן. כשאתה עושה משהו, אתה מקווה שהוא יצא ויעבור כמו שהתכוונת, שהוא יצליח לגעת. אבל יחד עם זאת, אם יש משהו שמפחיד אותי, זו כבר סיבה לעשות אותו.
הייתה אמירה מסוימת שרצית להעביר דרכה?
זה לא התחיל משום אמירה, אלא ממספר סיפור של "בואו תראו, הנה בחורה, תראו מה היא מוכנה לעשות בשביל בן הזוג שלה. כמה רחוק היא מוכנה ללכת, כדי שיאהבו אותה ומה המחיר של זה". מעבר לזה, בתוך תהליך העבודה, לקח לי שנה, שנתיים, להבין שבכל מה שאתה כותב יש אמירה, אבל אי אפשר להתחיל ממנה. אתה חייב להתחיל מסיפור ומפצע ואחר כך לחשוב אם אתה עומד מאחורי האמירות שיוצאות או שאתה רוצה לדייק אותן. גם כל אחד רואה אמירה מבעד לפילטרים שלו וחווה אותה אחרת לגמרי. מאמירה אף פעם לא טוב להתחיל, לא הייתי ממליצה בכל אופן.
איזה סוג של דמות היא שירי?
היא סוג של גיבורה טרגית. הסדרה מדברת המון על מערכות יחסים כוחניות ועל שליטה ועל שולט נשלט. היא עושה תהליך. בעונה הראשונה והשנייה היא משתחררת מהגבר המתעלל ומהסוהר שלה, אבל בסופו של דבר היא מגלה שהיא בעצמה יכולה להיות בדיוק אותו סוהר עבור מישהו אחר, כי כוח הוא משחית לכאן או לכאן. אז היא גיבורה טרגית באיזשהו אופן. היא אישה שכל חייה הוחלשה, שקיבלה כוח ליד והצטננה מזה ושילמה את המחיר וגרמה לכל האנשים סביבה לשלם את המחיר.
קיים דמיון בין שירי לבין בת חן?
בוודאי איזו שאלה? העלילה עצמה היא בדיונית, כן? אף פעם לא הייתי סוכנת סמויה, למרות שהציעו לי פעם ונכנסתי לאיזה סוג של פנטזיה מופרעת על "מה היה יכול לקרות אם". אבל אנחנו כן מונעות מאותו הפצע, מאותם הפחדים, מאותן השריטות. היא סוג של אלטר אגו שלי. היא בין מי שהייתי רוצה להיות, ואני לא, לבין הפחד הכי גדול שלי. היא חיה בי ואני חיה בה.
איך יצרת את הדמויות בסדרה?
כדי לכתוב דמויות, אני צריכה להכיר אותן באמת. כל בן אדם הוא עולם, אוקיינוס של פחדים ושריטות ותשוקות וחלומות. באיזשהו שלב של העבודה, אתה נכנס לתוך איזשהי היכרות עמוקה עם הדמויות והן מתחילות לכתוב לבד את העלילה. זה השלב היפה.
זכית בפרסי אקדמיה על המשחק ועל התסריט בעונה הראשונה והשנייה. האם חששת שעלייך לענות על ציפייה שהוצבה לך מאז, כשכתבת את העונה השלישית?
כן בטח, תמיד יש. כשאתה עושה משהו שהצליח, יש עליך את חובת ההוכחה. תמיד יש את החשש המלווה בזה, אבל את מנסה להשקיט אותו ולהתרכז במה שחשוב.
מאיפה הגיע הרעיון לשם "מטומטמת"?
בהתחלה לא חשבתי לקרוא לה ככה. בשיעור הראשון אצל אסף ציפור, הוא אמר שכל אחד יכול לכתוב ולא לכל אחד יש תחת. לקובץ הראשון של הסצנה הראשונה שכתבתי, קראתי "שבי לכתוב יא מטומטמת" והסצניות אחר כך התקשרו לסדרה "מטומטמת". באחת הפעמים שאחי בא אליי ונתתי לו לקרוא משהו, הוא חשב שזה השם של הסדרה ואמר לי "זה אחלה שם מטומטמת" ואני אמרתי לו "לא לא, זה לא השם" ואז הוא אמר לי "מה את מטומטמת? זה צריך להיות השם". אפרופו פחד, זה כל כך זעזע אותי כשהוא אמר לי את זה והבנתי שזה צריך להיות השם. אחרי ארבע שנים של עבודה, הבנתי שלא סתם זה קרה. מרחתי בפרונט את הפחד הכי גדול שלי. בואו תראו, הנה אני מטומטמת ומה קורה? השם קיבל הרבה תגובות, אבל ככל שהיו, זה חיזק אותי שזה הדבר הנכון.
מה נותן לך השראה לכתיבה?
האנשים שסביבי, המשפחה שלי, החברים שלי, הקשרים האינטימיים שיש לי בחיים. כרגע אני מסתכלת על הכתיבה כסוג של מסע של טיפול פסיכולוגי, שבסוף יוצאת גם סדרה, ככה אני רואה את זה. אולי זה לא נכון, אבל משם אני יוצאת כרגע. "מטומטמת" היה מסע, טיפול פסיכולוגי של להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי והוא שיחשבו שאני מטומטמת.
יש לך חלומות נוספים לעתיד?
יש לי מלא חלומות. אני כל פעם מתרכזת בחלום הבא. כרגע זה להרים את הסדרה החדשה, שהיא גם סוג של מסע ותהליך וטיפול פסיכולוגי, מכיוון אחר. אחר כך, אני לא יודעת, אני מאחלת לעצמי להמשיך להיות בתנועה וללכת לאן שהחיים לוקחים אותי.
