קווירים התפקדו: מסע בעקבות הארון השקוף

מאת:אדיר פינקלשטיין
שתפו

המשורר דותן ברום עוסק בחקר ההיסטוריה של ההומוסקסואליות בקיבוץ, דרך דמותו של הבימאי גיורא מנור, והוא אינו חוסך בביקורת קשה על המיינסטרים של הקהילה הגאה בישראל.

דותן ברום דראג. קרדיט עדי סדקה
דותן ברום במראה דראג. צילום: עדי סדקה.

דותן ברום, בן 35, גר בחיפה עם ברק, בן הזוג שלו ושני החתולים שלהם – אמיל וראניה. הם חיים יחדיו כ-16 שנים ומתגוררים בשכונה אחת בעיר חיפה, כחלק מהקהילה הגאה. ברום עובד כארבע שנים באיג"י, ארגון נוער גאה, בתפקיד מדריך של הגרעינים הבוגרים בעפולה. ובנוסף, הוא עורך סיורים של ההיסטוריה הגאה בחיפה. ברום נחשב לאחד המקימים והמפעילים של "היסטוריה גאה חיפאית", פרויקט מחקר ותיעוד של הקהילה הגאה בחיפה. ישנם שני אלמנטים בפעילות הפרויקט: מחקר והנגשה לציבור. הוא מספר כי התערוכה "מה יגידו השכנים" מוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה, עליה עמלו במשך כשנתיים. לראשונה, מתנוססת תערוכה היסטורית על הקהילה הגאה בישראל. אמנם הייתה בעבר תערוכה של אמנות גאה, אך זאת הפעם הראשונה שמוזיאון מרכזי מקדיש תערוכה שלמה להיסטוריה הגאה בארץ.

מתוך התערוכה ״מה יגידו השכנים״ במוזיאון חיפה.
מתוך התערוכה ״מה יגידו השכנים״ במוזיאון חיפה.

בימים אלו, ברום מסיים לכתוב את התזה שלו במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, שבה חקר את ההומוסקסואליות בקיבוץ ובעולם המחול הישראלי. במקביל, ספר הביכורים שלו "עור שני" יוצא לאור בהוצאת פרדס ובעריכת דורי מנור. ובזמנו הפנוי, הוא גם מנהל בפייסבוק את העמוד "תולדות המיניות", שמנגיש לציבור את ההיסטוריה של מיניות ומגדר.

מה זה אומר לחקור את ההומוסקסואליות בקיבוץ בעשורים הראשונים?
״קיבוץ הוא תופעה מעניינת בהיסטוריה של העולם. חברה כפרית מרוחקת פריפריאלית, אבל מאוד מאוד מודרנית. זאת לא איזושהי המשכיות של חיים כפריים מסורתיים, אלא פרויקט מודרניסטי של אנשים שרצו לייצר צורת חיים אחרת. במובן הזה, אני מוצא חיבור של הפריפריאליות עם רעיונות מודרניים, ובחלק מהמקרים הרעיונות האלה קשורים ברעיונות של מיניות או מגדר. במהלך התזה, התמקדתי בקיבוץ אחד – ׳משמר העמק׳ ובסיפור של אדם אחד – גיורא מנור, שהיה חבר משמר העמק. מנור עבד תקופה כבמאי בתיאטרון ובתסכיתי רדיו. בשלב מסוים, הוא הפך להיות כתב בעיתון "על המשמר". ולאחר מכן, נעשה למבקר מחול מוכר.״

 

צילום היסטורי של קיבוץ ׳משמר העמק׳ בשנותיו הראשונות.
צילום היסטורי של קיבוץ ׳משמר העמק׳ בשנותיו הראשונות.

האם יש ארון בקיבוץ?
״החלק הראשון שהתעסקתי בו הוא אילו רעיונות הגיעו לקיבוץ, ומה אנשים חשבו על מיניות בכלל ועל הומוסקסואליות בפרט. לאחר מכן, חקרתי את הדינמיקה החברתית שנוצרה בתוך הקיבוץ. הטענה העיקרית שלי היא שאף פעם לא היה ממש ארון בקיבוץ, לפחות בקיבוץ הארצי בעשורים הראשונים למדינה. הסיכוי להיות בארון בקיבוץ הוא סיכוי מאוד קטן, ודורש הרבה מאוד השקעה של הרבה משאבים יותר מחברות אחרות ובטח מהעיר״.

ברום מזכיר לי את תהליך ההתבגרות בקיבוץ קטורה בערבה. כמעט ולא הייתה שם נראות להט"בית, וחייתי בתחושה מתמדת של סוד שצריך להתגלות. בדיעבד אחרי שחשפתי את הסוד הנכסף, גיליתי שחבריי כבר דיברו על זה ביניהם, והניחו שזה יקרה. גם לי הייתה הבנה ברורה, שכשאשתף אדם אחד – הסוד יופץ מהר מאוד. לא תמיד הייתה אפשרות לשמור את זה בסוד, אך גם לא הייתה לגיטימציה לצאת מהארון.

ברום טוען כי ״הרעיון של ההכרזה על המיניות – נבנה מתנאים המבשילים למערך החברתי הזה. אני מנסה לחשוב דרך המושג ׳הומוסקסואליות׳, ומזהה בעצמי סוג של בן אדם שמכונן את העצמי שלו סביב זהות מינית. יש הנחה מקדימה כי הדבר הזה הוא באיזושהי צורה – משמעותי לחברה שמסביב. בתוך כל זה, ישנן מובלעות בתוך התהליך של היציאה מהארון, והיא הציפייה להודות בזה בשלב מסוים באופן פומבי, ושאני לא אמור ללכת עם הסוד הזה איתי – אנשים צריכים לדעת. וגם שאנחנו מניחים שהיציאה מהארון תהיה קשה, לבסוף תתגשם הקבלה החברתית המיוחלת בתהליך הזה. אולם, לא כל המובלעות המוקדמות האלה התקיימו בכל חברה מאז ומעולם״.

אם כך, איך אנשים תפשו הומוסקסואליות באותם ימים?
״בחלק הראשון, בדקתי מה אנשים ידעו והכירו כדי לדעת מה בכלל המונח ׳הומוסקסואליות׳ אומר לאנשים, ובקיבוץ הארצי באופן ספציפי. אנשים בקיבוץ הכירו את המונח הזה יחסית מוקדם, אבל לא היית מניח שבהכרח תפגוש הומוסקסואל בימי חייך. זה היה דבר ששומעים עליו בספרים על חינוך או פסיכולוגיה או שמי שמתעסק במקצועות האלה – פוגשים אותם בקליניקה. הייתה תפיסה מסוימת שהומוסקסואליות היא מאפיין של החברה הערבית, ולכן זה קיים רק אצלם. ההנחה הייתה שכנראה בקיבוץ שלך לא יהיה מישהו כזה. היום אנחנו כבר מניחים שאם אנחנו חיים בקיבוץ של כ-600 אנשים אז כנראה שיש בו הומוסקסואלים ולסביות, גם אם אנחנו לאו דווקא יודעים זאת בוודאות.

ברום מספר כי היה קשה לשמור על התנהגות הומוסקסואלית בסוד דאז, וזה יצר איזשהו מערך שהוא קרא לו ׳הארון השקוף׳. ״הקיבוץ ידע מה קרה פחות או יותר, אולם יכול להיות שאנשים המשיגו את זה ברמות שונות – אנשים שידעו יותר, ואנשים שידעו פחות, אבל בסוף ידעו. הייתה הסכמה שהדבר הזה לא פומבי – אף אחד לא ידבר על זה באסיפת קיבוץ או כתוכן במסכת של חג המשק. אבל זה משהו שמדברים עליו למשל ברכילות״.

 הרכילות היא ערוץ עקיף למעבר ידע בקיבוץ לדעתך?
״לרכילות יש יתרון באופן שהיא יוצרת תקשורת שהיא לא פומבית, לכן אפשר להעביר מידע בלי להפוך אנשים מסוימים ל׳יוצאים מהארון׳. כשמוציאים מישהו מהארון בקיבוץ, פתאום צריך להתמודד עם זה שיש איזושהי התנהגות שהיא לאו דווקא טובה, אבל יש לה ביטוי פומבי ואי אפשר להתעלם ממנה. כשזה עובר בסיטואציות חברתיות בדרכי רכילות, קל יותר להתנהג כאילו אנחנו לא יודעים״.

התזה שלו נכתבה בעיקר על המודל של גיורא מנור אבל כפי שברום אמר "אנחנו ההיסטוריונים סובלים מבעיה שאנחנו לא יכולים פשוט לשרטט מודלים כלליים, אנחנו חייבים לעגן באיזשהן הוכחות של דברים שקרו או לא קרו". באמצעות איסוף מסמכים ארכיוניים, וראיונות עם אנשים שהכירו את מנור. הוא ניסה לעשות רה-קונסטרוקציה, לבנות מחדש מי היה וכיצד התנהל בעולם. על אף שהדבר לא נכנס לתזה שלו, הוא חקר גם על מקרים של קיבוצניקים אחרים. מכאן, הוא טוען שיש לו יסוד להאמין שהמודל של מנור הוא מודל של הרבה אנשים בתקופתו, לפחות קיבוצניקים גברים בקיבוץ הארצי.

מה הביא אותך לכתוב את התזה הזאת?
״מישהו פעם קרא לי הומולוג. אני מתעסק בסיפור של הקהילה הגאה מכל מיני כיוונים. בהתחלה, העיסוק שלי בתחום החינוכי. הקמתי צוות עם זוג חברים, שהתעסק בפעם הראשונה בזהות מינית בתנועת המחנות העולים. ובמשך שמונה שנים התעסקתי בחינוך של נוער גאה, במיוחד בהכשרת מדריכים להתמודד עם הומופוביה. ובמקביל למדתי היסטוריה. והדברים פשוט התחברו. כשלמדתי היסטוריה עניין אותי להתעסק בדברים האלה, והתגלגלתי להיסטוריה קווירית. לפני שש שנים, הייתי שותף להתארגנות של פעילים בחיפה, ובתוכה הייתה הזדמנות להתעסק בעניין ולהפוך את זה לפרויקט מחקר. הקמתי יחד עם  יואב זריצקי ועדי סדקה את פרויקט ה׳היסטוריה הגאה החיפאית׳, והשנה נוספו גם דייב יעקב ואורי ערפלי. הפרויקט הפך להיות חלק מסדר היום שלי, תהוותי להיות מישהו שמתעסק בתחומים האלה. ומשם הדרך לתזה הייתה די טבעית״.

דותן ברום. קרדיט אריאל בן שנאן
דותן ברום. צילום: אריאל בן שנאן.

 כתיבת התזה הייתה תחושת שליחות מתוך חיבור עמוק, כמו שאר הפרויקטים שעשית?
״ידעתי שאני רוצה לכתוב משהו שקשור להיסטוריה הגאה של ישראל. הקמנו את הפרויקט במחשבה שאנשים ובקהילה הגאה בפרט בחיפה לא מודעים להיסטוריה קווירית של העיר. זה גורם להם לאמונה שאם זה לא נראה -זה לא קיים. צורת חיים שאי אפשר לדמיין, והנחות שחיים קוויריים אפשר לחיות רק ב׳מדינת תל אביב׳. במושג ׳קוויר׳, אני מתייחס לכלל המופעים שהם חריגה מההטרונורמה ובין היתר להט"ב. עבורי, זה הרגיש משמעותי לייצר נרטיב אחר, מתוך מציאות היסטורית. אנחנו, הקווירים והקווריות וחברי הקהילה הגאה, רובנו גדלנו במשפחות סטרייטיות, ולכן כשאנחנו הולכים ומחפשים מי ומה אנחנו רוצים להיות  – אנחנו הולכים לצדדים, ומוצאים שותפים ושותפות מההווה, וצוללים גם אל עבר, לאיזשהו עץ משפחתי של משפחה מבחירה. לא משפחת גנטית, אלא משפחה של שותפי גורל. זה משמעותי לומר מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות, כדי לדעת איך ניתן לחיות חיים קוויריים בכל מיני צורות, במיוחד בישראל. רוב הדוגמאות שאנחנו מדמיינים כיצד חיים חיים קוויריים, מאוד אמריקאיות. אנשים חיים בתוך רופול'ס דראג רייס, פוזה, וקוויר איי, שיש לי חיבה עמוקה לסדרות האלה. אבל גם צריכה להיות מורשת מקומית, שאנשים יכירו וידעו אותה ושתהיה חלק מהשפה הפנימית שלנו״.

ובהקשר הזה של מאבק, מה דעתך על ההתפתחויות של הקהילה הגאה בארץ והאופן שבו היא נתפסת כיום?
״בקהילה הגאה יש דברים נפלאים שאני נהנה להיות חלק מהם. הסיפור של ההיסטוריה הקווירית כמו הפרויקט שלנו בחיפה, הצמיח פרויקטים אחרים בבאר שבע ובירושלים. הרצון לחזור ולפגוש את העבר שלנו הוא מרתק. יש יוצרים מהממים בתחומי האמנות, במיוחד מהכרותי האישית עם ספרות ודראג. אבל אני מודה שיש גם דברים שאני לא מת עליהם״.

״המיינסטרים קצת מקבל היום כמובן מאליו את זכויותיו מיקומו בחברה. יש איזשהו רצון עז מדי להיות ׳רגילים׳. אבל יש לנו את הפוטנציאל לטלטל קצת את הספינה, לערער ולהרחיב את נקודת המבט לאיך נראים חיים אנושיים או סוגיות כדוגמה מיניות, מסרים של מגדר, קשר בין אנשים וצורת התארגנות משפחתית. רוב האנשים מהקהילה הגאה, במיוחד הומואים ממעמד גבוה, רוצים לחיות חיים נורמטיביים במודלים של ההורים שלהם. יש בזה אובדן של פוטנציאל תרבותי ופוליטי. אני תומך בערך כי לכל אחד יש את החופש להחליט מה לעשות עם חייו, אבל יש לזה תרגום להתגייסות פוליטית. זה מצער לראות שיש התגייסות פוליטית נרחבת למאבק של הפונדקאות, בזמן שיש דברים הכרחיים שצריכים להיות בחזית המאבק, כמו המאבקים של הקהילה הטרנסית והקהילה הגאה הפלסטינית שנמצאים יחסית בשוליים. אנשים במיינסטרים של הקהילה הגאה – לא מתגייסים לאוכלוסיות הללו או מפגינים סולדיריות עם קהילות מוחלשות ומדוכאות אחרות בארץ. אנשי הקהילה הגאה לא תופסים את עצמם כמי שצריכים להיות מחויבים למאבק משותף של כל מי שנדפק, תחת מבנה הכוח של החברה הקיימת, וחבל״.

אתה יכולת לתת דוגמה למשהו שראוי לעלות על סדר היום הקהילתי?
״נראה לי שחלקנו יודעים על בשרנו מה זה דיכוי. ואם לא אז לפחות יש לנו זיכרון היסטורי של מה זה דיכוי ואנחנו צריכים להתייצב לצד המדוכאים כולם.
דוגמה לכך הוא המאבק על ׳בית דרור׳ ואבני דרך. מאבק עובדים שפוגע בנוער בסיכון. מעט מאוד אנשים התגייסו לדבר הזה וזאת מראה לחברה כולה״.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות