מיהו מזרחי

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

נהרות של מילים נשפכו על פרשת שלמה מעוז, מנכ"ל אקסלנס נשואה שפוטר לאחר שטען, בכנס שנערך במכללת ספיר, כי "בנק לאומי הוא בנק של לבנים", ובכך הצית מחדש את הדיון שמעולם של שכך, ביחסי אשכנזים-מזרחים בישראל. אני רוצה להסב את תשומת הלב לדרך בה הרבה מעבר לסטטיסטיקות, חישובים ועשירונים, חלוקות אוריינטליסטיות חיות וקיימות בתרבות הפופולארית הישראלית, המתיימרת להציג פתיחות וליברליזם.

"גונב את ההצגה" היא כותרת המאמר של נבו זיו על מאור זגוריתסריטאי עולה בשמי התיאטרון והטלוויזיה הישראליים, בעיתון ידיעות אחרונות (13.1.2011). ניסיתי להתעלם מהכותרת הדו-משמעית (כי מרוקאי מהדרום לא יכול פשוט "להצליח". זה חייב להיות מגובה באיזו אסוציאציה שלילית שתזכיר לנו במי בעצם מדובר), אך המעבר אל כותרות המשנה לא סיפק נחמה: "מאור זגורי היה ילד משונה במשפחה מרוקאית סטנדרטית". ומדוע היה משונה? כי "שמע מוזיקה קלאסית וראה סרטים אירופים". מכאן עלינו להסיק שדברים אלו אינם טריוויאליים במשפחה מרוקאית קלאסית, כי הרי במשפחות כאלו אוכלים כל היום מופלטות ומתופפים על דרבוקות.

גוף הכתבה ממשיך באותו הקו. העיתונאי פותח ומספר איך זגורי נכנס לשוחח עם השחקנים במחזה שעולה בתיאטרון הלאומי: "זה הקטע שבו הוא אמור לתת נאום חוצב להבות עם ד"ש מסטניסלבסקי", אבל זגורי הרי מגיע מעולם אחר. הכתב מציין כי במקום הנאום הרצוי, המרפפר לגדולי התרבות המערבית, זגורי מעדיף להשמיע להם את "הכל זה מלמעלה" של דודו אהרון. "חנה רובינא, ערב טוב לך", הוא כותב בציניות שאמורה להחליף את המשפט "איך נפלו גיבורים".

אותנטיות בדרך למונית

אכן, במהלך המאמר הוא מתאר בתדהמה את הדרך בה הצליח מזרחי מבאר שבע לחדור אל מעוזים אשכנזים דוגמת התאטרון הלאומי ועוד, בחוצפתו כי רבה, להצליח. וכיצד? העיתונאי מצטט את זגורי שאומר ש"השתאכנז". הנה, עובדה, הוא אפילו נראה כמו "אחד משלנו": "יושבים בבית קפה מול הבימה, והוא נראה חלק מהצמחייה המקומית. זיפים של תסריטאי, מבט עייף. כל רגע עובר שחקן ואומר שלום." 

ההטעמעות בנוף אינה מספיקה. העיתונאי רומז כי יש דברים שאי אפשר לשנות. למרות שעזב את באר שבע, ועבר תהליך הלבנה, את המושגים הקשים של שנות החמישים, כמו "פרימיטיביות" או "ברבריות", הוא מכבס אל תוך מילה אחרת: "אותנטיות", ודרכה מבקש להסביר כי אין מה לעשות, גם אם הבאר-שבעי עובר למרכז, ואפילו נראה כמו אשכנזי, יש סממנים תרבותיים שלעולם יישארו טבועים בו: "אותנטיות. התבלין המיוחד שמוסיף זגורי על הבמה, הולכת איתו גם בחיים…קמים ומנסים לתפוס מונית, פתאום הוא צורח לרכב שבא ממול "פנוי"? יוצא מהשירותים ורק אז מתחיל לסגור את הרוכסן, הכפתור, החגורה. אמא מרשה לו".

וכך הצליח הברברי מהדרום לחדור אל מעוזי האליטה האשכנזית. המסכה הלבנה שעטה על פניו הוכיחה את עצמה: ויזואלית הוא נראה מתאים למרחב, אבל מבחינת ההתנהגות, נו שוין, הוא נשאר וולגרי, כמו שנתנו לו להתנהג בבית. ככה זה במרוקו/ במדבר/בדרום.

גבר מזרחי לא יכול להיות "כוסית"

אינני טוענת שגישה זו מייצגת את כל התקשורת הישראלית באשר היא. התקשורת היום היא רבת פנים וגוונים, אך גם הפן שהוצג בכתבה בעיתון שמגדיר את עצמו "העיתון של המדינה" דורש עיון. בחרתי להביא את הטקסט הזה דווקא מכיוון שהוא לא עוסק ישירות בקונפליקט עדתי. זה אמור היה להיות דיון בסיפור הצלחה של תסריטאי צעיר. דווקא בשל כך, ההיגררות הסטריאוטיפית הטבעית של הכתב אל מחוזות העדתיות, הנסיון להציג מראית עין של שילוב שמגובה בתפיסה פטרונית ומכבסת מילים שאמורה לכסות על תפיסות שלא רחוקות מאלו שהיו נהוגות כאן לפני חמישה ושישה עשורים, מגלה כמה עוד ארוכה הדרך שעלינו לעשות בנושא.

לא הספקתי להתאושש מהתיאורים הללו והנה פורסם, שסיגל גרוס-פפושדו, שיצאה לשתי שניות עם פליט כוכב נולד לירון רמתי והסתכסכה איתו בתקשורת, טענה באזני עיתונאים שהוא אמור להיות "גבר מזרחי" אבל הוא "כוסית". ומהי האינדיקציה לכך? היא השאילה לו את המכונית היוקרתית שלה והוא החזיר אותה באיחור ומלוכלכת. מעבר לתהייה האם המדד לגבריות מזרחית אכן כולל השבת מכוניות שטופות בזמן, אולי כדאי להפגיש את גרוס פפושדו עם כתב ידיעות אחרונות ובאנחת גוועלד משותפת הם ידונו בשאלה "מיהו מזרחי"? ומי שיקרא את מסקנות הדיון שלהם אולי לא ימהר לפטר את השלמה מעוז הבא.

 

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות