סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

"קרן השמע": החיים מתחילים בגיל 92

החיים מתהפכים על מריאן לת'ארבי כשבגיל 92 היא עוברת מהחצר האחורית של הבית אל מוסד לזקנות. "קרן השמע", הוא רומן ריאליסטי קסום שמצליח לטרלל את הקוראים שלו

"קרן השמע" של לאונורה קרינגטון
הוצאת לוקוס
2021 (שנת הוצאה 1974)
תרגום דפנה רוזנבליט
מחיר: 79 ₪
כריכה של ספר. חבורה של אנשים רוקדים מסביב לסיר אוכל בשחור לבן
"קרן השמע". לאונורה קרינגטון

הרומן קרן השמע של לאורה קרינגטון יצא במקור בשנת 1974, וכעת מופיע לראשונה בעברית בהוצאת לוקוס בתרגום דפנה רוזנבליט. גיבורת הספר היא מריאן לת'רבי בת ה-92, שגרה בחצר האחורית של בנה ומשפחתו. יחד איתה גרים המשרתת האינדיאנית רוסינה ושני ילדיה, שני החתולים, התרנגולת, זבובים וצמח אגבה. מריאן מקבלת במתנה מכרמלה – חברתה אחוזת השיגעונות, קרן שמע שבהצמדתה לאוזנה היא מצליחה לשמוע לאחר שנים.  כאשר היא חוזרת הביתה, היא שומעת בעזרת המתנה החדשה שבנה ומשפחתו החליטו להעביר אותה למוסד לזקנות סניליות בניהולם המסור של בני הזוג גמביט. במוסד היא פוגשת נשים בגילה ואפילו יותר, ומגלה שאין גיל שבו העולם מפסיק להיות מוזר ומשונה.

קרינגטון הייתה אמנית סוריאליסטית אנגלייה מקסיקנית; פסלת, ציירת וסופרת, שנולדה ב- 1917 ונפטרה בשנת 2011. פורצת דרך ומרדנית, שברחה מהבית בגיל צעיר והתאהבה בצייר הסוריאליסטי מקס ארנסט. לאחר שארנסט ברח מהגסטאפו שרדף אותו, איבדה את שפיותה ואושפזה בכפייה במוסד לחולי נפש, השתחררה ממנו והתאהבה שוב. אין ספק שקל לזהות את המאפיינים הביוגרפיים האלה בכתיבתה של קרינגטון, "קרן השמע", הוא רומן בלתי צפוי, משורטט בקווי מתאר מציאותיים להחריד, שלעיתים תכופות נפרצים אל תוך החלל הגדול ואז נוצר הקסם האמיתי. או יותר נכון, הריאליזם הקסום. הספר נכתב בתוך עולם מציאותי שהושתלו בתוכו נגיעות מאגיות, למשל, החיזיון של דבורה ענקית שהחבורה רואה, תוך כדי ריקוד סוער מסביב למדורה וירידתה של מרת לת'רבי לשאול, לפגוש דמות שיתברר שהיא מכירה היטב.

בתחילת הספר כרמלה מביאה למריאן את קרן השמע ולוחשת לה: "החיים שלך עומדים להשתנות", כך הקוראים מקבלים רמז ראשון למה שעתיד להגיע. הסיפור מתחיל להיות הזוי ומטורלל בערך באמצע הספר, עם הגעתה של לת'רבי "למוסד לזקנות וסניליות" כמו שהיא נוהגת לומר. לת'רבי מתחילה לגולל את הרפתקאותיה עם אימה, שעוד חיה וחוגגת 110 שנה, בשצף מתמשך של זיכרונות לפרטי פרטים. כי הזמן קצר עבורה, והתחושה שהיא עוד רוצה לחיות, רוצה לספר את הרגעים קטנים – החלום להגיע ללפלנד, להתבונן בשמיים ובכוכבים הרחוקים, לסרוג על הספסל ולרקוד ריקוד פרוע מסביב למדורה.

כמו מריאן לת'רבי, גם קרן השמע אותה קיבלה מכרמלה בתחילת הספר, עוברת תהליך חשיפה אל העולם. בתחילה, מוחבאת היטב בין בדים, לאחר מכן מגיחה מדי פעם לשימושים רכילותיים, ולבסוף, נענדת על הצוואר כשרשרת. הזקנה בת ה-92 גרה עם המשרתת והחיות מאחורי הבית ולאחר מכן מושלכת אל מוסד, כאובייקט שצריך להסתיר מהעולם. לבסוף היא לוקחת חלק בחבורה שכוללת חיות (אותן חיות שהוסתרו יחד איתה בבושה בחצר האחורית), עיזים, אנשים חצאי זאב, זקנות בנות 90 ומעלה ואותה חבורה – מצילה את העולם. או לכל הפחות, את העולם שבו הן יצרו וחיות במלוא העוצמה, השיגעון שבו והתשוקה שאופפת אותו, לאכול, לשתות, ולרקוד מסביב למדורה.

מעניין שתרגום הספר יצא אחרי השנה האחרונה שבה מגפה השתוללה בעולם ונאלצנו להסתגר בבתים, שנה שהתמלאה באינספור כתבות וראיונות עם בני ובנות הדור השלישי שיצאו בתקשורת וכותרתן העיקרית הייתה, "אנחנו בודדים". בדומה לפתק שמריאן לת'רבי מצאה בעוגיית המזל שלה, "הצילו! אני כלוא בתוך המגדל", הדור המבוגר היה כלוא בבית שלו ללא יכולת לצאת. מהזווית הזו, "קרן השמע" הוא ספר חשוב לתקופתנו. "אל תהפכו אותי לאובייקט", קרינגטון אומרת על עצמה בהקשר פמיניסטי על יצירתה, ומריאן לת'רבי, פרי מוחה של האומנית, אומרת – אל תהפכו אותי לאובייקט, אל תשליכו אותי. היא עצמה קרן השמע של הזיקנה, של הדור הנוכחי, כמו אומרת, אני לא רק רוצה להמשיך להתקיים – אני רוצה לחיות, אני רוצה להגיע ללפלנד.