הבית על המוקד: איזה מקומות אפשר להפוך לבית?

מאת:אילנה דדשיב
שתפו

גם משאית יכולה להיות בית. גם קרוואן, יאכטה, ואפשר גם לנדוד בין בתים של אחרים. יש אנשים שהבינו שמגורים בין ארבעה קירות של דירה שכורה, הם לא תמיד האופציה הכי טובה שיש לעולם להציע

קולאז' של המרואיינים מושיקו חדד, יובל אלרואי, רועי פרמפשס-גבעוני ודפנה טלמון
בחרו בדרך אחרת: המרואיינים מושיקו חדד, יובל אלרואי, רועי פרמפשס-גבעוני ודפנה טלמון | צילום: מושיקו חדד, sea shepherd Conservation Society, פעולה קרקסית, עדי קראוס

הדבר הצפוי, ולרוב האנשים גם הנוח ביותר לעשות, הוא לשכור או לקנות דירה ולהפוך אותה לבית. לפעמים זה אומר לעבוד בעבודה שלא אוהבים, אבל מאפשרת את רמת החיים שתכננת, או לגור בפריפריה, כשהחלום הוא תל אביב. למרות הפשרות, רוב האנשים מעדיפים את הרגיל והמוכר. אבל מה עם אלו שלא טוב להם הרגיל? יש אנשים שלא רוצים להתפשר, ומחפשים חיים אחרים – במשאית שהיא גם קרקס, בקרוואן, בין בתים של אחרים או על יאכטה. האנשים האלה הפכו את המושג "בית" לחוויה חדשה, ושונה לגמרי מהצורה שהתרגלנו לחשוב עליה.

הבית הוא איפה שנמצא הוויי-פיי: דפנה טלמון היא צלמת ואמנית בת 49 מתל אביב. במשך חמש שנים נדדה בין בתים של אנשים אחרים, בתפקיד הבייביסיטר לחיות שלהם בזמן שהם בחו"ל.

איך התחלת לנדוד?

"ב- 2012 לכלבה שלי נינה היה סרטן גרורתי, ונאלצתי להרדים אותה. זה היה זעזוע ענק בחיים שלי, בעקבותיו עזבתי את הבית, העבודה ועברתי לאיזה ג'וב בחו"ל. כשחזרתי הבנתי שאני ממש מתגעגעת אליה, ואני לא פנויה רגשית לאמץ כלב חדש. הבנתי שאני לא מרגישה בבית בשום מקום, אני לא מתבייתת, ובא לי לנדוד. החיבור של כל הדברים האלה, פלוס חברה שביקשה שאשמור לה על הכלבה כשהיא טסה לחו"ל, הוביל אותי להבנה שבאופן הזה אני יכולה גם להיות עם כלבים וגם לזוז כל פעם ממקום למקום – ונורא רציתי את שניהם. עניין אותי מאוד גם להיות באיזה מסע עם עצמי".

מה זה אומר – "אני לא מתבייתת"?

"המשפט הזה שאומרים – 'תרגישי בבית'? אין לי את התחושה הזאת, אף פעם לא הייתה לי. מבחינתי הבית הוא פונקציה, אני פשוט צריכה לישון איפה שהוא. תמיד אומרים 'הבית הוא איפה שהלב שלך נמצא'. אצלי הבית הוא איפה שאני יודעת מה הסיסמה לוויי-פיי. מצד שני, כשאני מטיילת, כמה שזה נשמע קלישאתי, אני מרגישה שהגעתי למקום שלי, הרבה יותר אותנטיות בתוך זה".

בעצם היום את כבר לא נודדת, למה בחרת להפסיק?

"הלכתי ללמוד לימודי המשך באמנות במדרשה, ובין שנה א' לשנה ב' החבר'ה אמרו 'בואו ניסע ליומיים במדבר וכל אחד יציג את העבודות שהוא עשה השנה'. כולם מצאו בייביסיטר לילדים שלהם ורק אני, החופשייה, אמרתי שאני לא יכולה לבוא כי אני שומרת על תוכי. זה היה נקודת משבר, בהתחלה התייחסתי לזה ככישלון, כי וואלה לא הצלחתי. בגלל מה שחשבתי שהוא החופש שלי, הייתי היחידה שלא יכלה לנסוע למדבר".

יש משהו שלא אהבת בנדודים האלה?

"את חוסר הוודאות. כל כמה ימים את צריכה למצוא בית חדש, שהיומן יהיה מלא, אחרת אין לך בית. הפכתי להיות נאמבר וואן, הייתה לי רשימת המתנה ומצד שני, לפעמים היו מתקשרים אליי יומיים לפני, אומרים 'היי דפנה, נפרדנו, אנחנו לא יוצאים לטיול'. ומה אז? אין לי בית. הייתי צריכה להיות דרוכה כל הזמן. וגם הייתי צריכה להיפרד מכלב או חתול שנקשרתי אליהם, זה מאוד קשה רגשית".

נינה ז"ל, הכלבה של דפנה טלמון, מטיילת בשדה כלניות
האהבה לחופש ולכלבים: הכלבה נינה ז"ל | צילום: דפנה טלמון

 

חיים בתוך קרקס: רועי פרמפשס-גבעוני, בן 41 מתל אביב, גר כשש שנים ביחד עם בת זוג לשעבר במשאית צבעונית בשם "שמחה". עד תקופת הקורונה, הם הפעילו ממנה קרקס נייד.

איך קרה שעברת לגור במשאית?

"פשוט החלטתי שאני רוצה לבנות בית על משאית ולהפעיל מתוכה קרקס נודד. מיכל, בת זוגתי לשעבר, הכירה אותי והצטרפה אליי".

ואיך נראים חיים על גלגלים בתור קרקס?

"בהתחלה עשינו סדנאות, לימדנו אנשים איך לעשות דברים קרקסיים והזכרנו להם שהחיים הם משחק. ניסינו לעשות את זה עם מבוגרים כי ילדים חיים את זה גם ככה, אבל יש סטיגמה שקרקס זה לילדים, אז יותר ויותר הזמינו אותנו להפעיל ילדים, וזה פחות עניין אותנו. אז בנינו מופע, כדי שאם כבר מזמינים אותנו, לפחות אנחנו נשחק ונהנה ולא נהיה עסוקים כל הזמן בלהסתכל על אחרים משחקים ונהנים".

איך היה ללכת לישון בלילה בבית שלך, ולקום בבוקר במקום העבודה שלך?

"היה ממש כיף. היה לי מאוד מוזר להגיע לבית של מישהו, שהוא נורא גדול וצריך לנקות ולסדר אותו, ללכת מהמטבח לסלון. לי היה בית שהכל בו קרוב ונגיש, והיה לוקח דקה לנקות אותו. כשנסעתי למקום כלשהו הוא בא איתי, תמיד הייתי בבית ועם האוטו, וגם בעבודה, הכל ביחד. זה היה קל ופשוט. גם אם הייתי הולך לאיזה אירוע שהוא בחוץ, כמו מסיבת טבע, עדיין הייתי בבית. מיכל הייתה משתגעת ממני. כל פעם שהיינו מגיעים לאירוע היא אהבה להיות בחוץ, ולא הייתה מבינה למה אני לא יוצא החוצה ונשאר בתוך המשאית. הייתי אומר – 'אני בתוך הבית, הנה אני רואה אותך מהחלון, למה לי לצאת החוצה ושיתושים יאכלו אותי?'".

הבנת משהו על עצמך דרך מגורים במשאית?

"שכולנו נורא אוהבים להיות בבית, להזמין אנשים אלינו, לארח. אנשים לא אוהבים להתארח, לא להרגיש בבית. זה גם דורש ממך לעשות מאמץ, להתארגן וללכת, ומה אם אצטרך משהו? אתה מעדיף להישאר בבית. כשקניתי בית נייד, זה לא דרש ממני מאמץ, הייתי בא למישהו ועדיין בבית מבחינתי, כי הוא נמצא רגע ממני. זה היה לארח ולהתארח בו זמנית".

המשאית הצבעונית של הקרקס הנייד "פעולה קרקסית"
בית שהוא הכל: "שמחה" המשאית, שהיא גם קרקס נייד בשם "פעולה קרקסית" | צילום: רועי פרמפשס-גבעוני

 

דירת חדר על גלגלים: מושיקו חדד, בן 36 מתל אביב ואב לארבעה ילדים, הוא גרפיקאי ובדרן ילדים המוכר בשם "מושיקוליקו". לפני כמעט שנה, הוא החליט לעבור לגור בקרוואן.

באפריל 2020, שיתף חדד בפוסט בפייסבוק את החלטתו לעבור לגור בקרוואן: "יש לי חבר שהקורונה גמרה אותו, לא פיזית אלא כלכלית. […] יש לי חבר שנאלץ לעזוב את הדירה שלו […] ולעבור לגור בקרוואן! החבר הזה הוא אני".

יש גם משהו חיובי שאתה יכול להגיד על המעבר לקרוואן?

"שיש לי את הפינה שלי. לקנות בית זה מאוד יקר, ואני קניתי קרוואן ב-70 אלף שקל והפכתי אותו לבית שלי. יש פה הכל ולא חסר לי כלום, לא צפוף לי גם. עכשיו אני עם הילד שלי ויש לו את המקום שלו, הוא יושב ולומד בזום, ממש בית רגיל לכל דבר. אפילו יש טלוויזיה בסלון ויש לי עוד טלוויזיה בחדר".

יש לו חדר משלו?

"הסלון הופך למיטה, ויש עוד חדר שינה, שהוא שלי. אז הילד ישן בסלון, יש לו שם טלוויזיה, ולי יש את חדר השינה שלי גם עם הטלוויזיה שלי. כל אחד יכול לראות מה שהוא רוצה, ואף אחד לא מפריע לשני. קורה גם שכל הילדים שלי ישנים אצלי. הם קטנים, כולם צוציקים, הכי גדול בן 11 והכי קטן בן 4. כולם נכנסים במיטה זוגית אחת, אז המיטה בסלון מספיקה".

יש לך מקום קבוע שאתה מחנה בו?

"אני עובר ממקום למקום כי העיריות רודפות אחרי אנשים שגרים בקרוואנים, אנחנו מקבלים קנסות בלי סוף. כל הזמן אומרים שאי אפשר לגור בקרוואן, שהוא מיועד לטיולים ולא למגורים. בהתחלה הכל היה בסדר, החניות היו פתוחות, ופתאום מתחילת יולי התחילו לעקוב אחרינו ולגרש אותנו מכל מקום. אין חניה מסודרת, גם לא בתשלום".

היית מעדיף להישאר באותו המקום כל הזמן?

"אם אני הייתי מחליט מתי נוח לי לזוז, אז זה היה סבבה. זה כיף להזיז את הקרוואן ממקום למקום ולחוות כל מיני מקומות. אתה מכיר עוד ועוד אנשים שחיים כמוך, כי תמיד בחניות האלה יש עוד אחד או שניים שגרים איתך באזור".

יצא לך להתחבר לאנשים שגרים לידך?

"בטח, אנשים שגרים בקרוואן הם אנשים מאוד מיוחדים כי זה לא חיים רגילים. לא חושב שכל אחד היה מסוגל לחיות ככה. יש לנו משהו משותף, כולנו נמצאים באותה סירה. אחד עוזר לשני; אם יש למישהו בעיה בחשמל או במים, מישהו יעזור לו. אנחנו הופכים להיות קומונה, חבורה כזאת. זה נורא כיף, פתאום יש עוד ילדים לעוד אנשים, לא רק לי, אז הילדים משחקים. זה מחבר בין כולם. בחניה בחולון שגרתי בה בהתחלה, גרו שישה או שמונה קרוואנים אחד ליד השני, והיינו כמו משפחה. חוזרים מהעבודה, אוכלים ביחד. חסר למישהו מלח, קוראים למישהו אחר שיביא מלח. בערב משעמם לך בבית אז אתה יושב בחוץ, צוחקים, מדברים, מכירים אחד את השני, סוג של קהילה. זה נורא כיף".

מושיקו חדד עם הקראוון
הפינה הקטנה שלו: מושיקו חדד והקרוואן | צילום: מושיקו חדד

 

כפר במרינה: יובל אלרואי, בת 28 מעמק יזרעאל. סקיפרית במקצועה, משיטה ספינות ברחבי העולם ואקטיביסטית של הים – שומרת עליו מפני פלסטיק, דיג לא חוקי ועוד. בשנת 2019 החליטה שהיא רוצה לגור על יאכטה באזור המרכז למשך חודשיים, שהפכו בסוף לשנה שלמה.

למה עברת לגור ביאכטה?

"זו הייתה החלטה שקיבלתי כשעבדתי באיים האזורים. פשוט נפל לי האסימון שאני צריכה לגור בסירה. זה היה מדהים וכל כך מדויק. אחרי תקופה ארוכה של טיולים ומשימות בחו"ל, הבנתי שהגיע הזמן לחזור לישראל. מאוד חשוב לי ה – "למה" אני קמה בבוקר, משם הבנתי שאני צריכה לגור בסירה. אז החלטתי ואמרתי שכשאחזור לארץ אחפש סירה ויהיה בסדר, נסתדר. בסוף הכל התארגן בצורה הכי מדויקת שיש".

היו עוד אנשים שכמוך, גרו על יאכטה במרינה?

"לא, אבל בעלי יאכטות אוהבים להגיע לנמל, לשבת, לקשקש עם חברים ומשפחה, לפתוח שולחן. את יודעת איך זה ישראלים, קונים חומוס ובאים לשבת בסירה. המרינה הייתה הכפר שלי, הרציפים לידי היו השכונה שלי, והסירות לידי היו השכנים שלי. הייתי קמה בבוקר, קופצת למים ונוסעת עם האופניים על הרציף כאילו זה קיבוץ. איזה בוקר אחד התמתחתי לי עם פיג'מה בחלק האחורי של הסירה, ושכן עבר ואמר לי – 'יובל אנחנו מפליגים לתל אביב, בואי תצטרפי'. בדיוק רציתי באותו היום ללכת לחברה שגרה שם, אז לקח לי עוד כמה דקות אבל הגעתי אליה דרך הים. ככה הכי ספונטני, זה היה סדר היום שלי".

חיים ספונטניים ומיוחדים

"זה מדהים. אם אני אחזור לארץ, סביר להניח שאני אבדוק עוד אופציות למגורים על סירה. אני לא בן אדם שיחפש עבודה כדי לשלם שכר דירה, זה מרגיש לי דבר שלא מצדיק את עצמו. כסף הוא לא המרכז, וגם מאוד חשוב לי מה אני עושה, אז קודם אני אראה מה מעניין אותי לעשות בארץ. אבל אחרי הקורונה".

יש מקום ביאכטה להכול? נגיד מה עם מקלחת?

"הייתה לי מקלחת ביאכטה אבל העדפתי לא להשתמש בה, השתמשתי יותר במקלחות של המרינה. או שהייתי עושה מקלחת על הדק, בחלק האחורי של הסירה, עם בגד ים או גופייה ושורט. במקלחת שביאכטה היה צפוף, ולא היו שם מים חמים, אז בחורף השתדלתי ללכת למקלחות של המרינה".

אז היה לך צפוף לפעמים?

"כן, במידה מסוימת. בסופו של דבר יצאתי משם אחרי שנה, הרגשתי שאני צריכה מרחב וקצת שינוי. בתוך השנה הזאת היו שלוש תקופות; כשרק נכנסתי לסירה הכל היה נורא מרגש, לא הצלחתי לעכל את העובדה שהבית שלי זה סירה. אני קמה בבוקר במרינה, והולכת לישון כשאני שומעת את הרעש של החבלים של הסירה. הכל היה נראה לי ממש מטריף. כשהחורף התחיל נהיה יותר קשוח, יום אחד אחרי העבודה היה ממש מבול, ולא יכולתי לצאת מהסירה. אין לי מחשב או טלוויזיה, כבר קראתי ספר, מה אני עושה עכשיו עם עצמי? אין כלום שיעסיק אותך כשיש מבול בחוץ. בימים כאלה הייתי יושבת אצל חבר'ה שגרו קרוב, וחשבתי על זה כהרפתקה. ממרגש ומלהיב, זה הפך יותר לחוויה מסקרנת, שידעתי שבעתיד אספר עליה – כמו שאני מספרת לך. אחר כך הפלגתי לשבועיים ביוון, ופתאום היה לי הרבה יותר מרחב. כשחזרתי לסירה פתאום חשבתי – 'אוף, נמאס לי כבר מהחיים בסירה'. עברתי את התקופה המרגשת, עברתי את התקופה המסוקרנת, ועכשיו פשוט צפוף לי. עדיין המשכתי לגור שם, כי ידעתי שיש תקופות שקצת נמאס לך מהכל וזה בסדר. אני משוגעת על החיים במרינה, אין חיים אחרים. ביום שארזתי את הדברים שלי על הסירה לא האמנתי שזה קורה, שהשנה המטריפה הזאת נגמרה".

מה הדבר שהכי חסר לך מהתקופה הזאת?

"הרגע הזה בבוקר, עם הקפה על החרטום בסירה. יש שקט כזה, ושומעים רק את הצלילים הטבעיים של כל מה שיש מסביב, אם זה המים, הרוח, או הרעשים שהסירות ליד עושות. יש פחד כזה לפספס דברים, שלא משנה מה את עושה את מפחדת שאת מפספסת דברים אחרים שקורים. כשאני בסירה אין לי את זה, אני יושבת מול הנוף ונרגעת. אין שום דבר אחר שאני מפספסת, כי זה הכי מדהים כרגע".

הנוף של המרינה מחרטום הסירה של יובל
שקט ומיוחד: הנוף מחרטום היאכטה, בבוקר עם הקפה | צילום: יובל אלרואי

שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות