על הבושה: איך אחיה בלי ההורים שלי?

מאת:טולי בלוך
שתפו

הזעתי בידיים והבטן שלי הייתה מלאה בפרפרים שניסו לערער את הביטחון שלי. הרמתי את ג'יזל (השם שנתתי לפלאפון שלי) וחייגתי את המספר. הוא ענה מאוד מהר. ציפיתי שאשעמם אותו, שאחרי שהתראיין כבר הרבה פעמים עם המון אנשים הוא לא ירצה להקשיב לשאלות של עוד ילדה מעצבנת (כן אני לפעמים רואה את עצמי כילדה מה שעוזר לי ליהנות מהסדרות שלו בצורה אותנטית ואמיתית וגורם לאנשים מסוימים לחשוב שאני קצת משוגעת). אני ממש אוהבת את הסדרות האלה, את "השמינייה", "האי", "החממה", "שכונה", החממה האמריקאית – (Greenhouse Academy""). את כולן ראיתי יותר מפעם אחת ונהניתי כל פעם מחדש. 

גיורא חמיצר הוא כותב ויוצר סדרות ילדים ולאחרונה גם סופר עם שני ספרים חדשים. חמיצר הוא בן 48 ובנו של החידונאי המפורסם דן חמיצר. הוא החל לעבוד בערוץ הילדים בשנת 1993 ויצר את הפורמט של "ששטוס", התוכנית הפופולרית שהכיתה שלי חלמה להיות חלק ממנה בכיתה ד'. בשנת 2005 עבר לכתוב סדרות ילדים והראשונה הייתה "השמינייה". הסדרות האחרות שכתב היו "האי", "החממה", "שכונה", החממה האמריקאית – "Greenhouse Academy" שהייתה הסדרה הראשונה שנמכרה בישראל לנטפליקס, ועכשיו עובד על סדרה חדשה בשם "Sky" על חייזרית שבאה לכדור הארץ. 

התחלתי ישר בלהודות שאני בלחץ ובאמת נרגעתי כשהוא אמר בפשטות "אל תהיי". משהו בקול הרגוע והחביב גרם לי לנשום ולהיות מסוגלת להתחיל. בהתחלה הסברתי מי אני ולמה בכלל אני מדברת אתו. אחרי היכרות קלה התחלתי בשאלות תוך שאני משכנעת את עצמי שהן לא טיפשיות וזה לא משנה שהוא כבר בטוח ענה להן באיזה ראיון שלא מצאתי כשחיפשתי בגוגל.  

שמתי לב שבסדרות שלך הילדים תמיד מצילים בסוף את העולם. יש סיבה לזה? אתה חושב שהעולם נמצא במצוקה או משהו כזה? 

"תראי, יש איזה נוסחה קבועה בסיפורי ילדים, לא רק אצלי. בתפיסה שלי ילדים הדברים שהם מתמודדים אתם, הילדים שאני מכוון אליהם, הפחד והפנטזיה הכי גדולים שלהם זה לדמיין את עצמם בלי ההורים שלהם. הם כבר לא ילדים קטנים ועדיין לא מתבגרים והסיפור עוזר להם להתמודד עם הדבר המעיק הזה של איך אני אחיה בלי ההורים שלי? איך אני אגדל? והסדרות שלי מספקות עולם שבו אין מבוגרים, כלומר גם אם יש מבוגרים הם לא מבוגרים שאפשר לסמוך עליהם, או שהם מתו או שהם רעים וזה. ובסופו של דבר המסע שכל הגיבורים עושים הוא מסע של להסתדר לבד בעולם. עכשיו בגלל שאני צריך לייצר כל כך הרבה פרקים אז מתישהו העלילות צריכות לגדול ולגדול ולגדול, אז בסוף יוצא שהם תמיד צריכים להציל את העולם. אבל כל עוד הם לבד זה היה עובד גם אם הם לא היו מצילים את העולם". 

אני מבינה למה אתה מתכוון כשאתה מתאר עולם ללא מבוגרים. כשהייתי קטנה לא צפיתי בטלוויזיה בכלל, ההורים לא הרשו לי וגם לא היה לנו מכשיר בבית. וכשעליתי לכיתה ה' ההורים שלי התגרשו ופתאום גיליתי את עולם הסדרות הכל כך מלא ומיוחד וזה מילא אותי ועזר לי להתמודד. 

"כן, הסיבה שהוא הרגיש לך ככה זה כי הוא עולם בלי מבוגרים. זה מה שילדה בכיתה ה' שההורים שלה התגרשו, זה מה שהיא צריכה לראות. זו דרך לעבד את העולם באזור מוגן שהוא לא באמת אתה, אבל אתה חווה את הדברים האלה. זה כאילו הניתוח הנפשי שלי ללמה הילדים בסוף צריכים להציל את העולם".  

ואפרופו ילדים, אני מניחה שהם הסיבה העיקרית לזה שאין לדוגמה סקס או כל מגע רומנטי מעבר לנשיקת "פיקה" (נגיעת שפתיים קלה), בסדרות שלך.  

"נכון. תראי את הסדרות שלי רואים גם ילדים בני חמש או שש. לא כי הם קהל היעד פשוט כי האחים הגדולים שלהם רואים את הסדרות שלי או משהו כזה". 

בסדרה "האי" בעונה השלישית סופי ודילן מתנשקים ומיד מופיע הבן שלהם מהעתיד.  

"אוקי, אני לא כתבתי את העונה הספציפית הזאת, אבל זה לא שלא היו דברים מגוחכים גם במשמרת שלי, כמובן". 

זהו, לא היה עדיף לפחות להעמיד פנים שמשהו קרה שאולי עברו כמה שעות בין  נשיקה לתינוק? בסוף ילדים יתחילו להאמין שככה באים תינוקות לעולם. 

"בהחלט יש מקום שם לשיפור, כן. לא טוב שזה הרושם שאנחנו נותנים לילדים". 

באופן כללי בכל הסדרות, אתה חושב על סיפור מסגרת ואז כותב את הפרקים, איך זה הולך? 

"אני די מוקדם בכתיבה שלי גיליתי שאם אני מתכנן קדימה, זה פשוט לא יוצא טוב. זה משעמם. הדרך הכי טובה, אני קורא לזה 'נדיבות בכתיבה', שיהיה הרבה סיפור, הרבה עלילה. שיקרו כל הזמן דברים ושלא יהיה משעמם. נשמע כאילו פשוט אבל זה בעצם כל העניין. אם אני מתכנן כל הזמן קדימה אז אני סתם מורח זמן עד שמשהו טוב יקרה באיזה פרק מאוחר. אז אני כותב ככה שאני לא יודע בכלל מה יש בפרק הבא. כל פרק אני כותב מאפס ומתישהו כשאני מתקדם בעונה יש לי רעיונות כלליים איך הכל יסתיים. עד שאני מגיע לפרקים האחרונים אני לא באמת יודע איך זה יקרה ואיפה ומה יהיה שם. אני יכול לדוגמה להחליט שאני רוצה שזוג מסוים ייפרד ואחרי זה הם יחזרו להיות ביחד, אבל אני לא יודע איך זה יקרה עד שאני לא מגיע לזה. בשיטה הזאת אני מצליח להפתיע את הצופים כי הפתעתי את עצמי קודם". 

גיורא חמיצר
 גיורא חמיצר. צילום: נועם בן גוריון

אחר כך שאלתי אם בסדרות יש קווי עלילה מנחים ממיתולוגיות או סיפורים עתיקים אחרים והוא אמר שלא, לא באופן מודע לפחות. אפילו את "מטה אהרן" (מטה שהופיע בסדרה ונתן למי שמחזיק בו כוחות מסוימים כמו לראות מראש את המספרים הזוכים בלוטו. בנוסף הוא גם הפך לנחש אם היו זורקים אותו על הרצפה), הוא סיפר כשהזכרתי לו שהופיע בסדרה "שכונה", הוא רק חיפש בגוגל איזה חפץ תנ"כי שיתאים לעלילה שהוא בנה בעצמו. "אני רוצה משהו על טבעי שיתאים לעלילה ומחפש מאיפה להקריץ אותו, זה לא שאני כותב סדרה כי פרק שמות השפיע עמוקות על חיי".  

המשכתי ושאלתי אם מאחורי הסדרות והעלילה יש איזשהו מסר חינוכי או אג'נדה שהוא מעביר לצופים, מתחת לפני השטח. "יש הרבה" הוא אמר, אבל הדגיש שהם חייבים להישאר מתחת לפני השטח אחרת הוא מועל בתפקידו. ברגע שילדים יתחילו לחשוב שהוא בא לחנך אותם, הוא מסביר, הם בצדק יילכו למקום אחר. ואז המשיך והודה שהערכים האישיים שלו מבוטאים בסדרות בדרכים רבות משירי הביטלס שהוא השמיע בשמינייה" וחשפו לדורות נוספים את המוזיקה האיקונית, לפוליטיקה שהוצגה לעומק ומכל הצדדים בחממה, ועד לנשיקה הלסבית של גיבורת הסדרה ב"שכונה".  

כשהוא הזכיר את הנשיקה של רחלי ודורי ב"שכונה" מיד נזכרתי שקראתי איפשהו שגם ב"חממה" הייתה דמות שכמעט יצאה מהארון אבל בסוף זה לא קרה והעלילה נלקחה למקום אחר. 

תקשיב (נכנסת בי הרוח האובססיבית שחייבת לדעת עוד ועוד פרטים וגם להוכיח את בקיאותי בחומר) אני ראיתי את זה מגיע! אני הרגשתי שמשהו לא מסתדר לסופי ב"חממה" עם בנים וחשבתי שאולי היא פשוט אוהבת בנות וזאת הסיבה לזה. 

"עלית על זה. זה סיפור מטורף כי כל העלילה של סופי עם הבחורה השנייה (מדובר בעלילה צדדית בעונה השלישית של "החממה". דמותה של סופי מתחברת עם בחורה שאני מתביישת עד עמקי נשמתי להודות ששכחתי איך קוראים לה ובסוף היא פשוט נעלמת איכשהו מהסדרה ולא רואים אותה יותר בלי יותר מדי הסברים), הבחורה הזאת נכתבה כדי להוביל לרומן ביניהן. ברגע האחרון השחקנית של סופי לא רצתה מסיבותיה ואז פשוט זנחנו את הרעיון הזה לגמרי. ובאמת הסיפור נגמר כאילו קצת דרדלע, כי אין שם שום שיא. אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את זה רק בעונה שלישית של סדרה. כי היה לי מן רעיון שאני מוציא מהארון דמות ראשית של סדרה" 

כן כדי שיקשרו אליה וילמדו לאהוב אותה לפני. 

"בדיוק, בדיוק". 

הכיוון הזה יופיע בגירסה האמריקאית? כי חיכיתי לזה אבל אז נעלמו חלק מהדמויות והרבה דברים השתנו. 

"אין לנו כרגע הזמנה לעוד עונות, (היו בינתיים רק שלוש עונות והעונה השלישית הייתה מאוד מאוד קצרה מה שאיכזב אותי במיוחד). אני מת שזה יהיה אבל כרגע זה עוד לא על הפרק". 

פתאום הוא שאל אותי בת כמה אני, אז עניתי שבעוד חודש (דצמבר) אהיה בת 22 ומיד התנצלתי כי נזכרתי במבטים המופתעים או בגיחוך של אנשים כשאני מספרת שסדרות ילדים הן אחד מסוגי הסדרות המועדפים עליי. בתגובה הוא ענה לי ברצינות וכנות "אני לא אצחק עליך על זה", ונשמתי נשימה של הקלה. באותו רגע הרגשתי שסוף סוף אחרי שאני כבר צופה בסדרות שלו ובסדרות ילדים בכלל כבר עשור (מאז שההורים שלי הפסיקו לעקוב אחרי מה שאני עושה במחשב ואני ניצלתי את ההזדמנות הכי מהר שיכולתי), מישהו מקבל את הצד הזה בי, בלי שיפוטיות ובלי המבט הספק מלגלג ספק מרחם שלמדתי לצפות לו.  

יש לך תכונה מסוימת שעוזרת לך להיות יוצר סדרות מוצלח?  

"אובססיביות. חשוב להיות אובססיבי במובן של פרפקציוניזם. באופן כללי כשאתה כותב, לכתוב זה דבר קשה ואם כל מה שאתה כותב נראה לך טוב, סביר להניח שאתה לא תהיה כותב טוב. כותב טוב זה מישהו שכל הזמן מחפש מה לא בסדר במה שהוא עושה. וזה מתאים מאוד לאופי שלי, זו מן ביקורת עצמית מאוד גבוהה, ומודעות מאוד גבוהה. אני חושב שבלי זה אתה לא יכול באמת להיות כותב, כי אז לא יהיו לך כלים לדעת אם מה שעשית הוא טוב או לא. 90 אחוז מהרעיונות שבאים לי בראש ביום הם גרועים, לי ולכל מי שכותב ובסוף החוכמה זה לדעת מה הם העשרה אחוז האלה שאתה אומר וואלה זה רעיון טוב. זה לא אומר שזה יעבוד אבל זה כן רעיון טוב. זו מלאכה מאוד סיזיפית כי הכל צריך להתאים, רוב הזמן אני חושב על איך להתאים את הסיפור ולא על הרעיון עצמו". 

סליחה שאני קוטעת אותך אבל שכחתי מה זה סיזיפי… 

"סיזיפי זה לעשות את אותה פעולה שוב ושוב. המושג מגיע מהסיפור המיתולוגי על סיזיפוס, שגילגל סלע גדול במעלה ההר רק כדי שהוא ייפול ויאלץ להתחיל מחדש שוב ושוב לנצח. בכתיבה אתה מנסה ומנסה וכל פעם מוחק כי משהו לא עובד, זו המהות שלה". 

עוד שתי שאלות ואני אניח לך. הסדרות שלך עוסקות בבני נוער וילדים ולפעמים השחקנים נמוכים ובאמת נראים בגיל שהם משחקים אבל הרבה פעמים השחקנים פשוט נראים בני 200. 

"נכון. קודם כל אחת הסיבות שאני לא ממשיך סדרה אחרי שלוש עונות היא כי השחקנים כבר פשוט זקנים מדי. זה מביך גם אותי שהם צריכים להיות תיכוניסטים כשהם נראים כבר בני 30. אבל מלכתחילה בליהוק, אנחנו הרי מדינה קטנה אין לנו אלפי שחקנים לכל דמות, ובסוף אתה עושה את הבחירה שלך. בסדרה החדשה לדוגמה (Sky ואני לא יכולה לחכות עד שהיא תצא מתישהו ב-2020), לקחנו קאסט של צעירים אבל גם זאת בעיה, כי יש להם צבא וכאלה וגם הם עדיין לא שחקנים טובים ומיומנים. בעצם אתה מתפשר על האיכות אם אתה מוריד בגילאים. אם אני אקח לדוגמה מישהי בגילך או כמו גאיה שליטא-כץ כמו בחממה שבאה אלינו מבושלת, היא הייתה כבר בנאדם מבוגר, ואחרי ניסן נתיב (בית ספר למשחק), והיא באמת הייתה מדהימה. ולעומתה ג'וי ריגר הייתה בת פחות מ-18, אז אין בזה חוקיות, אבל אני בהחלט רגיש לזה שזה לא יקרה אבל לפעמים זה קורה בכל זאת. למרות שאגב לילדים זה ממש לא מפריע. מעולם לא נתקלתי בילד ששאל אותי על הדבר הזה, גם כי הם מקבלים את הדברים כמו שהם, אם אומרים להם שזה הגיל של מישהו אז הם מקבלים את זה. וגם כי הם לא באמת יודעים איך נראה מישהו בן 20 ומישהו בן 30 ושזה לא אותו דבר". 

ושאלה אחרונה, כשאתה כותב את הדמויות בסדרות או בספרים החדשים שכתבת, אתה מדמיין שחקנים בתור הדמויות או שהחלק הזה מגיע רק אחר כך? 

"נורא תלוי, לפעמים אנחנו מלהקים בתחילת הכתיבה ולפעמים בסוף הכתיבה. לפעמים יש מישהו שאני מכיר ואני מדמיין איך הוא יהיה המפתח של כל הכתיבה, אבל זה תהליך שתמיד צריך לקרות. אם אני רוצה לכתוב דמות אני חייב לדמיין אותה איכשהו, אתה לא יכול לכתוב מישהו אם הוא לא מקובע אצלך בראש. זה לא חייב להיות אחד לאחד מישהו ספציפי אבל אתה חייב לדמיין אותו כי בסוף אתה צריך לדעת איך הוא יגיב לכל סיטואציה ומה הוא יגיד, מה הוא יחשוב, מה הוא ירגיש. אי אפשר להמציא את זה כל פעם מחדש, צריך לפתוח חלון למשהו ולבדוק מה קורה שם". 

הראיון פורסם במגזין התרבות "מעמול", גיליון מספר 11, של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות