על הבושה: בננה, שלושה תמרים טחינה וקצת קווקר במים

מאת:עופרה יחזקאל
שתפו

 

לא כולן הכירו את אלי עמיר, אך תוך שתי דקות נהפכנו כולנו לחברים שלו, יש בו משהו חם, משהו חברי, משהו אבהי, קראו לו אפילו "סבא". הוא אוהב את כולם, שואל, מתעניין ומביע דעה.  כולם הרגישו אותו. והוא התייחס לכולם ביחד ולכל אחד לחוד, על כל אחת היה לו מה לומר, בטעם ובגישה שגררה את הרצון לדעת עוד מה הוא חושב ומה הוא יגיד. אתה רוצה לצאת אתו למסע של כמה ימים. שלוש שעות זה זמן קצר מדי לאדם שהמינימום לשמוע אותו הוא עשר שעות. כל מילה שלו מעניינת, כל משפט מתחבא בו איזה מסר או משמעות, חוכמת חיים, חוש הומור והרבה אהבה מבינים גם בין השורות.

הסופר אלי עמיר מצליח להכניס אותך לתוך הסיפור שלו וזה מעורר ומסקרן. הסופר אלי עמיר מדבר כמו שהוא כותב וכאילו החל לכתוב את הספר הבא שלו. בשפה מעורבת ומתובלת ערבית עיראקית ועברית. מתפעל מהטעם ומהרעיון בראיון  ובחוויית האוכל שהייתה ערבה לחכו.

ישבנו סביב כמה  שולחנות מחוברים, מטבחון קטן בצד בבית הופמן בירושלים. הבאתי שני סלים עם מאכלים הקשורים בעדה העיראקית, קובה חמוסתה, סמבוסק, יפארך, אורז עיראקי. ואלי עמיר מוסיף לאוכל תבלין מיוחד בדבריו.

 

אלי עמיר: כן, כן, בקיצור אני רוצה לשאול אם אפשר לאכול, אפשר סכין, אם אין אז לא צריך,  יאללה בתיאבון.

בני:  אתה גר בסביבה?

אלי: לא, אני גר בגילה, אני בא הנה פעם בחודש. יש לנו חוג תרבותי של יוצאי בבל. הוא קיים 40 שנה ואנו מקיימים פעולות תרבות. מחר במקרה הזמנו את אחיו של אלי כהן שהיה מרגל בדמשק. באים לפה אנשי חברה, אנשי אמנות ואנשי צבא. כל פעם אנו עוסקים בנושא אחר.  בעוד שלושה שבועות יגיע לכאן לטיף ברטוב, שתירגם לעברית אסופות שירים של אום כלתום,  זה חשוב! אסופות שירים של אום כלתום, עבד אל והאב, פריד אל אטראש, עבד אל חלים חאפז.  הוא מוציא לאור מעל 150 שירים שלהם מתורגמים לעברית וגם בערבית באותיות עבריות, מפעל! הוא חבר שלי טוב מבגדד, היום הוא בא אלי הביתה ודיברנו על הזמרת הלאומית העיראקית סלימה מוראד. היא הייתה יהודייה יפהפייה וסקסית. ראוי פעם לכתוב על זה כמה מילים.

בני: איך מברכים בשלנית טובה כעופרה?

אלי– עישאת אידיק [יחיו ידייך], הפלסטינים והמצרים אומרים תסלאם אידיק (ברוכות תהיינה ידייך]. המפעל לתרגומים הוא גשר לעולם המערבי, כשאתה מתרגם את אום כלתום אתה מתרגם את המשוררים הגדולים של מצרים ואת הבימאים. לטיף ברטוב לקח את זה על עצמו. ניסיתי לשכנע בעבר את פרופסור ששון סומך, והוא אמר לי: אללה לא יתרגם את השירים של אום כלתום. מישהו אחד ניסה, או שניים. בסופו של דבר לטיף לקח את זה ברצינות ולפני שנתיים ישבתי לו על הגרוגרת ואמרתי לו: אתה חייב לתרגם את השירים של סלימה מוראד. אנסתי אותו.

 

עופרה: מה שלומך?

אלי: אדם שמוקף בנשים ואנשי רוח תשאלי מה חסר לי, אומר כוסית עראק. כפרה עלייך,

עופרה: הכנתי כמה שאלות, למזלי הטוב אתה סופר שמאוד אהוב עלי, קראתי ועקבתי אחרי הספרים שלך, יש לך כתיבה שבאה ממסורת ותרבות ויש בה עושר תרבותי וצבעוניות והיא חסרה בכתיבה של היום. אמרת שהתרבות שלך היא כתוספת על התרבות ובאמת זה מכפיל אותה פי שניים. אני חושבת שאשאל את השאלה האחרונה כראשונה: איך נורי פואד אליאס נאסח בן סלים חלאסצ'י הופך לאלי עמיר ?

אלי: וי, וי, תראי. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשאר חלאסצ'י עד היום. חלאסצ'י זו משפחה מאוד ידועה בעיראק. כתבו עליה בהיסטוריה. היינו בעלי אדמות. היה ענף עשיר ופחות עשיר. אני שייך לפחות עשיר. המשפחה שלי, הענף השני, הביאה את המיכון המודרני החקלאי לעיראק: טרקטורים, קומביינים ומחרשות וכו'  מהמערב. לדודים של אבא היו  אלפי דונמים, והם החלו את היצוא החקלאי מעיראק לחו"ל, שתפס מקום מרכזי בכלכלה של עיראק.

המשפחה שלי גם היתה ממונה מטעם הסולטן העותמאני על כפר שפל, שבו קבור, לפי המסורת, יחזקאל הנביא. עלו לקבר יהודים כל ימות השנה. בחג השבועות ודאי עלו לשם, ומול חלקת הקבר היה בית גדול של שלוש קומות, שהיה שייך לדוד שלי, שהיה אחראי בפועל על שמירת חלקת הקבר. הוא היה איש מאוד עשיר נשאר בעיראק, עד שנפטר בן 92 בשנות ה- 80.

לעזוב שם כזה! אבל, האחיות שלי ינעל אבי אביהן מיררו את חיי. יש לי שלוש אחיות, והן מיררו את חיינו. הן  התביישו בכפר העיוורים שאליו נשלחנו כשעלינו לארץ, והתביישו בקטמוניםששם גרנו אחר כך , והתביישו בשם המשפחה. 12 שנים אכלו לי את הלב עד שבאתי לאבא ואמרתי לו: צריך להחליף את שם המשפחה. אבא אמר:תם תשנו את השם ואני נשאר חלאסצ'י, אגב הענף הלונדוני של המשפחה, אלו שהביאו את המיכון המודרני לעיראק, נשאר עם השם חלאסצ'י גם בלונדון. כך נולד השם עמיר.

עמיר היה שם חברת הנוער שלי בקיבוץ משמר העמק. אני נתתי את השם. חברות נוער צריכות שם וכשבאנו לקיבוץ, אנחנו חברת הערבים, קמתי והצעתי עמיר. האחרים הציעו אלומה ואילו אני המצאתי "עמיר כראשי תיבות של ע – עיראקי מ– מנחם המדריך – י– יוכבד המטפלת – ר – המדריכה. וקיבלו את השם.

בני: שימו לב שאלי מדבר אליכם בדיוק כמו שהוא כותב בספריו. הסיפורים יוצאים לו מהשרוול. האם אתה כותב בקלות או שאתה עובד קשה על הספרים שלך?

אלי: אני עובד קשה  ואני קשה בכתיבה בכלל. יש לי שלושה ילדים. בת ושני בנים. הבן הצעיר, הלל הוא היום בן 34. כשהיה בן ארבע, לילי, אשתי, הביאה אותו בפעם הראשונה לחדר הקטן, שבו הייתי כותב. הלל ראה עשרות עפרונות מחודדים, מחקים ונייר. הוא שאל: "אבא, מה אתה עושה?" אמרתי: "אני כותב סיפור". "על מה אתה כותב?" "על בגדאד". הוא אמר: "מתי תפסיק לכתוב על בגדאד ותכתוב עליי?" יום אחד, בגן הילדים, שאלה אותם הגננת "מה עושה אבא שלך?" ושימו לב, אני הייתי מנהל כללי של עליית הנוער, היה לי אוטו יפה, כל בוקר היה בא נהג ולוקח אותי לעבודה, ובדרך הייתי מקפיץ את הלל לגן. והנה, המורה שואלת; "מה עושה אבא שלך?" והוא עונה: "אבא שלי סופר". "מה זה סופר?" שאלה. "כותב מוחק כותב מוחק".

עופרה: זה יביא אותי לשאלה הבאה. מאין אתה מקבל את ההשראה לספר סיפור מסוים, האם יש השפעה של תקופה מסוימת יותר מאחרת, והכוונה היא: בבגדאד, בקיבוץ או בירושלים?

אלי: קודם כל זה המוזה. שאלו אותי הרבה פעמים מה זה מוזה, ואני אומר: זה הוד מעלתו הישבן.  פשוט לכתוב זו עבודה. אתה צריך לקום בבוקר ולא רק אני אומר את זה. תומס מאן, הסופר הגרמני הידוע, היה מתלבש בחליפה, עניבה, ומשמונה וחצי עד אחת היה יושב וכותב. ככה אני. מכין בלילה על מעקה השיש של המטבח בננה, שלושה תמרים, טחינה גולמית וקצת קווקר במים, זה ארוחת הבוקר של האפנדי. למחרת בבוקר, איזה אושר! אני קם בבוקר מחייך.

לדעתי, הכתיבה היא הצורך להירפא מהפגיעה. אצלי הפגיעה היתה מותה של דמות האב במעברה. אבא שלי היה בן 44 כשעלינו לארץ, כמו הבת שלי היום. כל בני הדור הזה הסתובבו כמו צללים במעברה. בחליפות בגדאד המפוספסות.

עופרה: היית קורא למעברה גטו מודרני?

אלי: אני לא אוהב את הכינוי הזה.  האנשים האלה, לא היה להם כסף לקנות סיגריות. אתה רואה גברים. חליפות שלושה חלקים, עניבות, כובעים. ואין להם גרוש. אין להם עבודה ואין להם כסף לסיגריה. ואני רואה את אבא שלי כך יום יום ואני לא עומד בזה. ואז שאלתי את עצמי שאלה:  הדור הזה הולך, מי יספר את הסיפור שלו?

רציתי לספר על גדולתם של יהודי עיראק. על כך שהרומאן  הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי, שלמה דרוויש, ערבים לא כתבו עד אז רומאנים. הם כתבו שירה. רומאנים החלו להיכתב בערבית בשנות השלושים. מנסח החוקה העיראקית היה יהודי. המנצח של התזמורת הפילהרמונית העיראקית היה יהודי. כל המוזיקה העיראקית נשלטה על ידי יהודים. וכך גם הספרות והכלכלה, אמרתי: השבט הזה יילך לאיבוד. וכבר אז במעברה אמרתי לעצמי: צריך לכתוב את הסיפור שלהם.

אחרי עשר שנים באוניברסיטה ראיתי שלא כתבו דבר על יהדות עיראק. זה ייסר אותי, כמו כווייה בבשר. ואז אמרתי: אני אכתוב.

עופרה: זה פועל יוצא מהרגישות שלך.

אלי: פעם הבן שלי הלל התוודה באוזניי, כשהיה בן 47: "אבא, אני צריך לבקש ממך סליחה. כשהייתי בתיכון לא קראתי אף ספר שלך ונבחנתי על 'תרנגול כפרות' על פי תקציר. אבל לקחתי אתי לא מזמן לנסיעה את 'מפריח היונים' ועכשיו אני יודע מי אבא שלי, מי אתה, ואני מרגיש שאני שייך לשבט". אמרתי לו: "הלל אהובי, עבודה של עשר שנים על הרומאן 'מפריח היונים' הייתה שווה".

אני חייב להגיד לכם עוד משהן על השם עמיר. אני לא יכול להשתחרר מהשם חלאסצ'י. כשאני מדבר אל עצמי, אני אומר לעצמי: הבן של משפחת אל חלאסצ'י. וכשאני רוצה לנזוף בעצמי אני אומר: בן חלאסצ'י, אתה לא מתבייש, כך אתה עושה? לא התרגלתי לעמיר.

עד שיום אחד, הראל, נכדתי בת השבע, השתתפה בהשקה לספר שלי וראתה את הכבוד שעשו לי, והתגאתה בכך שהספר של סבא שלה אלי עמיר  על המדף וכולם רוצים אותו. ברגע זה  הבנתי שעמיר זה פירמה.

עופרה: אולי מה שאתה אומר כאן יכול להיות הסיפור הבא שלך? מסקרנת אותי דמות בספרך "נער האופניים". הכוונה שלי היא ךעזיז הכנר. האם הדמות שלו באה לך בהשראה מאחד מנגני התזמורת של זוזו מוסא?

אלי– לא.  נתחיל בשנת 1928. נדבן יהודי בשם אליעזר כדורי – אותו כדורי שבנה את בית הספר החקלאי כדורי ליד כפר תבור ואגב,  הוא בנה כפר חקלאי ערבי גם ביריחו –   הקים בבגדאד מוסד לשיקום עיוורים. העיוורים קיבצו עד אז נדבות והוא רצה להקנות להם מקצועות ועבודות של קליעה ושזירה. יום אחד בא לנגן לפניהם נגן עיוור, אמן בנגינה על כינור ועוד, ושמו חיים אליעזר הכהן. העיוורים הוקסמו מהנגינה וביקשו מכדורי ללמוד נגינה. ואכן הוא בנה להם אגף מיוחד, ואלה הנגנים שהגיעו לכפר העיוורים בארץ שעליו אני כותב ב"נער האופניים".

כל כפר העיוורים הזה היה  כביש צר וארוך ומשני צדיו צריפים שוודיים, בכניסה היו חמישה מפעלים ועל גבעה קטנה הייתה המכולת של הרומני, שהיה רמאי וכתבתי עליו ברחמים ב"נער האופניים". בלילה הם היו יוצאים, כל אחד עם הכלי שלו: עוד, קאנון, קמנג'ה, בסון, חליל, דרבוקה, כל כלי הנגינה של התזמורת. ואתה  הולך לאורך הכביש  ופוסע כמו בתוך תזמורת פילהרמונית.

עזיז שברומאן, שמו היה במציאות סאלח, והוא היה מנגן בכינור באופן מהמם. הוא גם היה גבר יפה ובעל קסם אישי. יום אחד רצה לרכוב על אופניים, ואמר למשה אחי: "כפרה עליך אני רוצה לרכוב על אופניים". אחי משה אמר לי:  "יאללה, בוא נלמד אותו לרכוב. מה יכול להיות". לימדנו אותו, הוא עשה סיבוב לבד ואנו רצים אחריו חסרי נשימה!  אחר כך אמר לאחי: "משה כפרה עליך, קח אותי  לים. אני אוהב את ריח המים. בבגדאד חציתי בשחייה את החידקל". אתם חושבים שלא לקחנו אותו ליד? משה מצד ימין אני בשמאל.

עופרה: איך אתה בונה את השלד לסיפור, את הראש, הגוף והסוף?

אלי: לא יוצא לי לתכן את עצמי. אני מתחיל לכתוב סיפור. נכנסות דמויות ומתפתחות  עם הזמן. למשל: הייתה לי חברה ורציתי לתאר את החיוך שלה ולא יצא לי. נדמה לי שכך התחלתי לכתוב. הייתי בן  30. רציתי לתאר אישה ששומרת בתוכה סוד ורואים זאת עליה בפנים. איך כותבים את זה? אתה צריך לספר סיפור שממנו יבין הקורא שהאישה שומרת בתוכה סוד כמוס.

בני:  סופר מספר את הדברים, ולא על הדברים.

אלי: זה משפט חכם מאין כמוהו. ספר את הסיפור ולא על הסיפור. הנה אספר לכם סיפור שרציתי  לכתוב. הייתה בירושלים חנות ספרים שבה כל הסטודנטים קנו את הספרים שלהם. גם אני קניתי שם את כל הספרים, כולל ספרים מסוג הרומאן הרומנטי. אני חושב שביזבזתי שלושת רבעי משכורת על כל הספרים האלו. ואז באתי הביתה וזרקתי את הספרים לפח. פתאום באה לי תובנה ואמרתי לעצמי:  "ספר כמו הסבא שלך".  סבא שלי היה מגדולי הסופרים שהכרתי. הוא היה מאותם מספרים בעל פה שהיו יושבים בקרן רחוב פעם בשבוע, וכותבים בעל פה רומאן שלם, ומושכים כל פעם פרק.  לימים, כשבאו לאמי ואמרו לה בהתפעלות: "איך הבן שלך הפך  להיות סופר". היא ענתה:  "כפרה עליו. הסבא שלו היה מספר סיפורים הוא היה יושב לרגליו, מגיל שבע שמונה, מחבק את הרגל של סבא ומקשיב ומעולם לא הפריע".  מאז אני חושב התחלתי לכתוב.

עופרה: האם הדמות של מיכל מהספר "נער האופניים"  זו אשתך?

אלי: לא, מיכל הלכה להיות צלמת בפאריס, ושלחתי לה את הספר כדי שתדע מה היא הפסידה!

 

הסיפור פורסם במגזין התרבות "מעמול", גיליון מספר 11, של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות