על הבושה: כשפלסטיני ונער גבעות נפגשים

מאת:עמרי הוניגמן
שתפו

1. יום יום ביהודה ושומרון

 

– הגיע עכשיו עוד נער גבעות

– עוד אחד? אלוהים ישמור מה יש למתנחלים המשוגעים האלה…

– הוא מהחבורה של גבעת רונן. האלה ששרפו עצי זית לפני יומיים בבורין

– הבנתי, אבל למה הביאו אותו לפה? את שאר החברה לקחו למטה המרחבי באריאל

– הוא קטין, ואבא שלו מכיר את המח"ט, ממלחמת לבנון השנייה… מה שאמרו זה להשאיר אותו לילה אחד פה ולשחרר אותו הביתה

– אוקיי, אבל כל התאים של המתנחלים מלאים עד אפס מקום…

– יש את תא מספר 2, שם יש רק אדם אחד…

– תא מספר 2 זה לא הפלסטיני מחווארה שזרק אבן על רכב ישראלי בכביש?

– כן

– להכניס מחבל יהודי ומחבל ערבי לתא ביחד? זה הולך להיגמר ברע…

– הם לא מחבלים! הם כולה ילדים בני 16 שנולדו לתוך הסיטואציה הזאת. חוץ מזה שיהיה שומר במרחב כל הזמן. כל פיפס שיישמע מהתא שלהם השומר יבוא. אני גם אדבר איתם לפני ואסביר להם כמה זה מסוכן בשבילם לעשות שטויות במעצר.

– שמע… אתה המפקד. על אחריותך…

– על אחריותי אין בעיה… עם שניהם דיברתי וראיתי את המבט שלהם. מבט של ילד מבוהל שנגרר לסיטואציה. לך תדע, אולי עוד ייצא מזה משהו טוב

– אני אוהב את זה שיש לי מפקד תמים, אבל בדרך כלל האופטימיות שלך מתגשמת. סומך עליך…

 

1. כשפלסטיני ונער גבעות נפגשים

 

– היי סאלים, מצטרף אליך חבר לפה… תתנהגו יפה ודיר באלכ אם אני שומע שעשיתם בעיות. יש מצלמות ושומרים ומי שיעשה בעיות

– אין בעיה. רק בבקשה אל תגידו כלום לאבא שלי

– אל תדאג, יהיה בסדר

המפקד סגר את הדלת והלך.

סאלים: היי, איך קוראים לך?

– אל תדבר איתי אידיוט. אתה מחבל! לפני שבועיים נרצחו זוג מאיזה ערבי שזרק אבנים על המכונית שלהם

– שמע אני יודע שלא תאמין לי, אבל לא התכוונתי לפגוע באף אחד. זרקתי את האבן סתם על הכביש.

– למה שאני אאמין לך? ומאיפה אתה לעזאזל יודע עברית ככה?

– לאבא שלי הייתה חנות טלפונים בחווארה. עד אינתיפאדת אל-אקצא מלא יהודים הגיעו לקנות בחנות. הוא כל הזמן דיבר עם סוחרים ישראלים. אבא שלי למד עברית משיחות איתם, ואז הוא לימד אותנו עברית ואמר לנו שבשביל להצליח למצוא עבודה טובה חייבים לדעת עברית.

– ומה קורה מאז?

– מאז האינתיפאדה המצב נהייה הרבה יותר גרוע והשנאה גדלה, יהודים מפחדים להגיע לפה. לפני כמה שנים אח שלי ניסה לירות בחיילים שלכם. הוא הושפע מהשנאה ברחוב. אבא שלי ביקש ממנו שלא ייגרר אחריי החברים שלו. זה לא עזר, הוא עשה את זה. החיילים ירו בו והרגו אותו. אחר כך הצבא הודיעו לנו שהולכים להרוס לנו את הבית. אבא שלי מוכר בכפר בתור אדם טוב, גם לצבא, אז לא הרסו את הבית עצמו. רק את החנות. הם הודיעו שככה המשפחות ילמדו להסגיר את הילדים שלהם אם ישמעו שהם מתכננים לעשות משהו.

– טוב מאוד. ככה תלמדו שאם אתם עושים פיגועים אתם תשלמו על זה. אתם והמשפחה שלכם.

– אבא שלי ידע על ההשפעות השליליות שאח שלי חווה ברחוב, אבל הוא לא ידע שהוא ממש רוצה לעשות פיגוע. בכל מקרה, אחריי המקרה הזה אבא שלי הזהיר שלא לעשות שום דבר שיסבך אותו, ואם אני אעשה אני אחטוף על כך…

– אז למה בכל זאת זרקת אבנים?

– כי חברים שלי הכריחו אותי… בתחילת היום היה לנו שיעור היסטוריה שבו דיברו איתנו עוד פעם על הנכבה, על הציונים שגירשו אותנו מהאדמות שלנו

– תקשיב אחי, אתה צריך להבין שזאת הארץ שלנו. העם שלי נוצר פה. אתם כולה איזה 200 שנה פה. אלוהים איתנו והוא הביא את הארץ הזאת לנו.

– על מה אתה מדבר איתי? אבא של דוד שלי גורש משייח' מוניס בנכבה. הוא מספר לנו עד היום שיהודים חטפו חמישה אנשים מהשכונה שלנו. כל הכפר פחד ולא ידע מה לעשות. בסוף הם החליטו פשוט לברוח מהבתים שלהם. והם לא רצו מלחמה. הם היו בקשר עם היהודים, אבל זה לא עזר. אז אני רואה את הדוד שלי כל הזמן מספר את הסיפור הזה, ואתה מספר לי על משהו שקרה לפני 2,000 שנה? אבל עזוב, אני לא רוצה לריב איתך פה. יש לנו לילה להעביר ברוגע.

– עוד לא אמרת לי למה זרקת אבנים בסוף

– אה נכון. היה לנו את השיעור היסטוריה בבוקר, ואחריו אני והחברים שלי יצאנו מהבית ספר. חברים שלי כעסו אחריי השיעור והם אמרו שצריך להחזיר ליהודים האלה על מה שהם עושים לנו. הם רצו ללכת לכביש הראשי ושנזרוק אבנים על מכוניות. אני הייתי נגד, זה היה נראה לי מטומטם ללכת לפגוע באנשים רק בגלל שהם יהודים, שלא עשו לי כלום. זה בדיוק מה שעשו לכפר של דוד שלי בנכבה.

– חלאס עם הנכבה שלך

– אבל אז הם התחילו לקלל אותי, לקרוא לי יהודי וציוני. הם איימו שאם אני לא אבוא איתם הם יספרו לכל הבית ספר שאני אוהב יהודים. החברה הצעירים אצלנו שונאים מאוד את היהודים. הרבה יותר מהחברה המבוגרים. החברה המבוגרים עוד הכירו יהודים ביום יום, אבל הצעירים רק שומעים עליהם מהמורים והטלוויזיה. לא רציתי שירביצו לי וישנאו אותי בבית ספר. בגלל זה הלכתי… עכשיו אתה מוכן להגיד לי איך קוראים לך?

– קוראים לי ניסים

 

3. חמש שנים מאוחר יותר – פגישה מחודשת באקדמיה

 

– שלום לכל הסטודנטים החדשים. קוראים לי שמעון, ואני אהיה המרצה המלווה של התוכנית שלכם. אני מרגיש צורך להיות כנה ולספר לכם שאני וכל יתר המרצים מאוד נרגשים להתחיל את המסלול הזה. מעבר לידע האינטלקטואלי הרב שקיים בתוכנית זו, יש בה גם מטרה אידיאולוגית ברורה: לקדם את השילוב של מדינת ישראל בתוך המזרח התיכון. כמו שידוע לכולם אוניברסיטת אריאל היא בעלת אופי ציוני דתי, ולכן אין לנו שום כוונה לערער על זהות זו. גישת המחשבה של המסלול היא ששני עמים יכולים להתקיים בשלום בלי לוותר על זהותם האישית. אנחנו לא מתעסקים פה בפוליטיקה מפלגת, אלא בבני האדם. לשם כך נמצאים בתוכנית 20 סטודנטים יהודים ו-20 סטודנטים פלסטינים. התוכנית תתעמק בנרטיבים של שני העמים לאורך ההיסטוריה, ובתרבותם. הקורסים יהיו בעברית אבל חובה לעשות קורסים ללימוד ערבית במסלול זה. אנחנו מקווים שכל הסטודנטים שנמצאים פה יבינו את גודל המעמד, ישקיעו בלימודים ואחר כך יעזרו לקדם את אזורנו למקום טוב יותר ואוהב יותר.

ניסים ראה כיסא פנוי ליד סאלים וניגש אליו. סאלים הפנה אליו מבט מבוהל מעט. "אחים לתא" הוא קרץ והתיישב, זווית של חיוך נסוכה בקצה פיו של סאלים.

 

הסיפור פורסם במגזין התרבות "מעמול", גיליון מספר 11, של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות