אני לא יודעת. תגיד לי באיזה הקשר. רגע, לפני. רגע, אני צריכה לחשוב. אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל. במה לבחור? זו כמו פסיכולוגית שכותבת כל מילה. סליחה, זה מצחיק אותי, אני לא יודעת מה להגיד. מודיעין זו עיר שהיא בועתית. אתה יוצא מהעיר ואתה פתאום מגלה עולם. עיר שכולם כמוך, אתה לא מרגיש… אתה יוצא החוצה, פתאום אתה מגלה דברים שלא ידעת עליהם. גם לא בקטע גזעני. כולם במודיעין… יש אווירה שכולם אותו דבר. אתה לא תראה עוני ברחובות. אולי כן יש פה עשירים ממש, אבל לא תראה מישהו שהוא לא לפה ולא לפה. בדיוק דיברתי עם חברה על זה שעד שלא הגעתי לדרום לא הייתי בסביבה עם הרבה עם אתיופים. אין לי שום דבר נגד אתיופים פשוט אין כל כך הרבה במודיעין בסביבה שלי. ואז אתה יוצא ממודיעין ורואה עוני ברחובות, או סוגים שונים של אנשים. רק כשהולכים לצבא, אני הלכתי לשירות לאומי, הייתי בירושלים, רק אז אתה מרגיש את השוני הזה. זה לא בא ממקום פיסי. כאילו אתה יכול לצאת ולראות אבל יש משהו בחינוך שאתה מקבל שגורם לך לאהוב את הבועה הזאת. סמים בחיים שלי לא ראיתי עד שלא הגעתי לירושלים. אתה לא תראה את זה, לא תראה דברים קיצוניים שקורים בתיכון, כולם חננים כאלה.
אני זוכרת שהייתי במסיבה בירושלים, ותמיד צריך להסביר לי דברים, הלכנו לאזור של השירותים וראיתי עשן שיוצא מהשירותים. אמרתי: מה זה, יש פה אפקטים? מכונת עשן? ואז אמרו לי שמישהו מעשן שם, שזה סמים. תמיד אמרו שמריחים אם זה סמים או סתם סיגריה, ואני לא מבדילה. במכללה נחשפתי לזה שזה טבעי, כאילו בשגרה. השיא היה כשהייתי בפראג עם חברה שלי והרגשנו שובבות וקנינו את הגומי שאומרים שזה עשוי מקנאביס, אכלתי מזה אפילו לא ביס, ביסון. לא עשה לי כלום. זה סתם גימיק, לא היה בזה משהו. אבל הרגשתי שאני לא מאמינה על עצמי שעשיתי את זה.
הלכתי לפראג עם חברה מהשירות הלאומי אחרי שסיימנו את השירות. היא הייתה אתי רק בשנה הראשונה ואז עברה לשירות אחר. היא הייתה החברה הכי טובה שלי שם. היא נחשבה ליפה בינינו, בתקופה שהייתי שובבה קצת, יצאתי אתה לפאבים, היו מזמינים לה צ'ייסרים ואני הייתי כזה מהצד, זאת שהיו מזמינים לה מתוך אי נעימות כדי שלא תיפגע. היינו רק בפראג, כלום, טיול קצר – שלושה ימים, ארבעה ימים. אני לא זוכרת הרבה. זאת הייתה פעם ראשונה שהייתי בחו"ל עם חברה ולא עם המשפחה. זה שונה. ישנו במלון במרכז מעל מקדונלדס, וכל לילה סיימנו בזה שקנינו צ'יפס משם, לפני שידעתי שמטגנים את הצ'יפסים בשמן לא כשר. לא יודעת אם זה שומן של חיה או מה.
אנחנו בית דתי. אני התחזקתי עם השנים. לא היה לי מצב שלא שמרתי שבת או לא אכלתי אוכל לא כשר במודע. תמיד רציתי להתחזק. בתיכון הלכתי עם מכנסיים, בבית ספר מעורב, הייתי דתייה שומרת שבת אבל מתלבשת לא כזה צנוע. לקח לי זמן עד שעשיתי את השינוי הזה לגמרי. מהשנה השנייה של השירות הלאומי. אני זוכרת באותה תקופה שובבה, רציתי להשתחרר ולא לחשוב על העניין הזה של להיות ילדה טובה, לצאת ממודיעין, לעשות טעויות כדי להתחרט עליהן. כל מיני ססמאות. היה בחור שהכרתי שנדלקתי עליו והוא הבין שנדלקתי עליו, יצאנו לבר בירושלים, שתיתי מלא, הוא נתן לי לשתות המון, ואז היתה הנשיקה. אחריה פשוט אמרתי לעצמי שאני לא רוצה חיים כאלה. אחרי המקרה הזה הייתה לי שיחה עם חבר מהשירות הלאומי, הוא שאל איך אני רוצה את המשפחה שלי ועניתי שדמיינתי אורח חיים דתי. הוא אמר: את צריכה כבר להתחיל את סגנון החיים הזה עכשיו. ואז עשיתי את השינוי הזה, בשביל העתיד שלי.
זה התגשם. אני שומרת נגיעה, מפגינה את זה שאני דתייה כלפי חוץ. משהו שאני מאוד שמחה עליו. בגלל שעשיתי את השינוי הזה אני מרגישה שקיבלתי את הבן זוג הזה, דתי, שומר מצוות. ואני מקווה שזה יוביל למשפחה הזאת שרציתי. הוא סטודנט, הוא לומד בספיר, הכרנו במכללה.
אני עובדת במרכז מידע של המכללה ואחת החברות שלי לומדת אתו. היינו בשולחן עם שלוש עמדות. היא באמצע, אני מצד ימין שלה, וחברה אחרת בהיריון ישבה בצד שמאל. ואז הוא בא ודיבר אתה, משהו שקשור לניהול תעשייתי, התואר שלהם. אמרתי להם שהתואר שלי הרבה יותר קשה ואז הוא צחק עליי. כשהוא הלך שאלתי: לא הבנתי, יש לך חברים חתיכים עם כיפה ואת לא מכירה לי. והיא אמרה שהוא באמת מחפש מישהי והיא תדבר אתו. היא שלחה לו הודעה ושאלה מה הוא חושב על מי שישבה לידה. ואמרתי לה שאני מפחדת שלא יחשוב שאני זאת השנייה, שישבה מהצד השני, שבהיריון, כי אולי הוא לא ראה את הבטן שלה. אחר כך, אחרי שהכרנו, שאלתי אותו אם הוא לא חשב שאני זאת ההיא שבהיריון והוא אמר: כן, אני פשוט בקטע של נשים בהיריון.
הוא במקור מקרית גת. הוא שוכר בשדרות. גם אני שוכרת בשדרות. אנחנו דתיים ושומרים נגיעה. שבוע הבא אנחנו ביחד ארבעה חודשים. לא היו לי בני זוג לפניו. הנשיקה עם ההוא… אני לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו. לא. הוא הראשון. והאחרון.
