לא יצא לי כמעט להיות בשום מקום חוץ מהקניון המסנוור ההוא. ככה פגשתי את ניקולס הנאצי, זה היה מוזר בהתחלה אני מודה, יהודייה ישראלית שישנה במיטת קומתיים עם בחור גרמני מקועקע בצלב קרס ענק על הגב, אבל בממש מפתיע זה היה… די רגיל
כשיצאתי לאירלנד היו לי שלוש מחשבות בראש; אחת – שלא ישדדו אותך, שתיים – שלא יעצרו אותך, שלוש – אל תמותי.
בגדול, הן נראו לי די ריאליות. זאת אומרת, מלכתחילה הגעתי לעבוד אצל חבר של חבר של בן דוד שלי, שיש לו עגלה של מחליקי שיער באיזה קניון בפרברי דבלין, ולא כל כך באופן חוקי. אבל זה היה רק לחודש של הקריסמס וחוץ מזה, תמיד נראיתי חננה. הייתי החברה הזאת שהורים תמיד אהבו, כשחברות שלי יותר אהבו את עציצי הוויד שהייתי מגדלת על הגג. בכל מקרה כשעמדתי מול פקיד ההגירה בטייץ ומוצ'ילה על הגב, מושיטה לו את הדרכון לחותמת התייר – ממש יכולתי לדמיין את האבא האנגלי של מאיה מסתכל עליי בביטחון מלא רגע לפני שיצאנו מהבית, בלי לדעת שאנחנו מתכננות לקחת פטריות בפעם הראשונה. גם כשכבר הייתי בקניון הבוהק ההוא, השוטר היחידי שפנה אליי יצא עם מחליק שיער חדש לבת השמנה שלו, שרק אלוהים יודע איך הגעתי למצב שהוא הראה לי תמונות שלה ברצף ליניארי כמעט.
ובכלל הכל התחיל רק אחרי שסיימתי לעבוד והחלטתי לעבור להוסטל במרכז העיר. לא יצא לי כמעט להיות בשום מקום חוץ מהקניון המסנוור ההוא. ככה פגשתי את ניקולס הנאצי. זה היה מוזר בהתחלה אני מודה, יהודייה ישראלית שישנה במיטת קומתיים עם בחור גרמני מקועקע בצלב קרס ענק על הגב, אבל בממש מפתיע זה היה… די רגיל. זאת אומרת, ניקולס היה הכל חוץ מרגיל, הוא שנא יהודים ושחורים, הייתה לו בעיה עם אסייתים ואמריקאים, ובמיוחד במיוחד הוא ממש שנא אנשים שענדו כפפות. הוא טען שידיים מגלות לך את כל הדברים שאתה צריך לדעת על בן-אדם, וכשמישהו בוחר להסתיר אותן זה אומר עליו הרבה. ממש לא שינה לו שהיינו בתחילת ינואר באירלנד והטמפרטורה הגיעה לאפס כמעט כל לילה.
חוץ מזה הוא אמר לי פעם ששנאה זה דבר טוב. כשאתה שונא מישהו אתה חייב לשים לב למי שעומד מולך, וכשאתה שם לב למישהו אתה חייב גם ממש לראות אותו – והיום אף אחד לא רואה אף אחד אחר חוץ מאת עצמו. אז הוא המשיך לשנוא אותי ובערך כל בנאדם שני שהיה חולף על פניו ברחוב, וזה לא הפריע לאף אחד מאתנו להשתכר ברחובות דבלין כל לילה מחדש ולשחק משחקי קלפים עד הבוקר. ככה גם הכרנו את ג'ון האנגלי המיוסר והלנה וברוס – שני אחים מהולנד שבכלל חשבתי בימים הראשונים שהם זוג אוהבים, אבל אחר כך ניקולס הסביר לי שככה זה הולנדים ואין לי מה להתרגש.
נראה לי שהפיצוץ הראשוני היה ביום רביעי. חזרנו מתנדנדים מהפאב ליד ההוסטל וג'ון החליט לפתוח את הפה שלו. עד אז חשבתי שהוא סתם טיפוס עצוב ומוזר, אבל כשהוא פירט בלהט שתוי על התוכנית שהוא רקם בשנה האחרונה הבנתי שהוא בכלל מטורף – ג'ון תכנן לשדוד את הבנק שהיה שני רחובות מההוסטל שלנו.
הוא פירט כל החלטה שעשה לקראת השוד, שהוא לא סתם בהוסטל הזה, ושבכלל הוא דאג לזה שנכיר אחד את השני, הוא שילם מראש על הלילה של כל המיטות הפנויות בהוסטל חוץ מהמיטות הפנויות בחדר של ניקולס – שגר בהוסטל כבר שנה. הוא עצר רגע מהברברת המוטרפת שלו והסתכל עליי. אני הייתי תפנית מפתיעה. הוא חשב שכל מי שיגיע לחדר יהיה אירופאי, אבל אז אני הגעתי – יהודייה מישראל. הוא היה בטוח שזה מה שיהרוס הכל במיוחד כשהוא הבין שאני קיבלתי את המיטה מתחת לניקולס. "אבל אז" הוא אמר ואני חשבתי שהפנים הלבנות שלו הולכות להתפוצץ, "אבל אז הבנתי שאת האס של התוכנית שלי". ואז הוא המשיך לברבר על חוקים אירופיים ומה זה אומר שאני לא חלק מהאיחוד ומשהו על הברקזיט שאולי יקרה יום אחד. ואז הכל נגמר. ניקולס פשוט נעמד וג'ון הפסיק לדבר. הוא לא אמר כלום, פשוט לקח את הז'קט שלו ועלה לחדר.
שלושה ימים אחר כך כל אחד ידע בדיוק מה התפקיד שלו. זה היה מטורף לחלוטין אבל גם הדבר הכי שפוי שעשיתי מימי. ג'ון נהפך בן לילה מהאנגלי השקט שכולנו חשבנו שהוא לארנבת מקפצת שיורקת הוראות והנחיות כל הזמן. לפי איך שהדברים נגמרו הלנה וברוס מסתבר חשבו כל הזמן שזאת בדיחה אחת גדולה, לפחות עד שהגיעו השוטרים, מה שעוד יותר גרם לי לתהות מה בדיוק קורה שם בהולנד. וניקולס? מסתבר שג'ון ראה אותו במקרה שנה לפני, כשהוא רק הגיע להוסטל ומיד החליט שהוא ירצה בעצמו לקחת חלק פעיל בשוד. זה הסתבר כסברה הכי מדויקת של ג'ון בחייו. ניקולס נראה כאילו הוא ממש נולד לזה. הוא לא רק הבין את כל הברברת של ג'ון אלא הוסיף עליה רעיונות חדשים ומקוריים עד שהיה ברור מי המנהיג האמיתי של כל הטירוף הזה. ואני? לא ממש היה לי מה לעשות. התפקיד שלי בשוד היה הכי מורכב אבל גם הכי פשוט – בסך הכל הייתי צריכה להיות אני. להיכנס לבנק עם פנים לא מחשידות ולהתחיל לברבר באנגלית קלוקלת על משהו – תוך כדי ששאר הצוות מתחיל בשוד עצמו.
אחרי שבוע של הכנות היינו כל כך בטוחים שנצליח שהתכנון לשוד הבא היה ארמון בקינגהאם. הייתה איזו סיבה טובה ומטופשת להחלטה שנתחיל בשוד ביום חמישי בבוקר. בשמונה וחצי נכנסתי לבושה באותו טייץ משדה התעופה וניגשתי ישירות לפקיד שעקבנו אחריו כבר שבוע . ידענו שיש לו המפתחות לחדר האחורי – איפה שדמיינו שנמצא כל הכסף. ואז התחיל הבלגן. הלנה וברוס המוזרים האלה החליטו פשוט להיכנס אל הבנק עם האקדחים שלהם ולצעוק על כולם. אחר כך במשפט הם טענו שהם חשבו שזאת הייתה מתיחה ושזה יהיה הרבה יותר מצחיק ככה. ג'ון נכנס מיד אחריהם בהיסטריה מוחלטת עם שני אקדחים שלופים בידיו. הפקיד הלבנבן שעמד מולי שלף רובה במיומנות של לוחם גולני ולחץ על כפתור שהפעיל אזעקה בכל הבנק. שאר הפקידים נראו כמעט משועממים למה שקורה ולקח לי בדיוק שנייה להבין שנדפקנו, נדפקנו ממש. בלי לחשוב פשוט רצתי וקפצתי מחוץ לדלת, פניתי ימינה לסימטה הצרה שהייתה אמורה להיות דרך המילוט שלנו כשהניידות כבר הגיעו אל פתח הבנק.
ניקולס כבר עמד שם וחייך. הוא אמר שהוא ידע שהשוד לא יצליח. לא היה לנו סיכוי מהשנייה הראשונה. הוא הרים את ידו וכיוון את האקדח אל מולי. במשך חמש דקות שלמות הוא הסביר לי איך הוא רק רצה להשיג אקדח כדי לשדוד אותי בכלל. הוא יודע שבטח יש לי ערימה של כסף מזומן מהעבודה בקניון. "כל היהודים האלה, בטח יש לך שם לפחות אלפייה". מודה שהיו לי שם שתיים. גיליתי לו בלי להסס איפה אני מחביאה את הכסף ואז הוא פשוט ירה.
מסתבר שיש דבר אחד שניקולס ממש גרוע בו, לכוון. הוא ירה ופשוט ברח, שניה אחרי הגיעו שני שוטרים ג'ינג'ים שאחרי שהבינו שלא נפגעתי המשיכו לרוץ אחרי ניקולס. אחר כך כשפורסמו הכתבות על השוד בכלל לא הזכירו אותי. כתבו על ג'ון שהסתבר שהשתגע סופית אחרי שעצרו אותו, כתבו על האחים הדפוקים ביקום שריצו את העונש שלהם בהולנד. וניקולס? מסתבר שהוא הצליח להימלט מהשוטרים ולאף אחד לא היה מושג מה קרה לו או מי הוא בכלל. אפילו כשראיינו את הפקיד בנק הוא אמר שהוא זוכר רק מהרגע שנכנסו שני אנשים עם אקדחים שלופים.
אז עשיתי את מה שהיה הכי הגיוני שאעשה אחרי כל הדבר הזה – חזרתי לעבוד בקניון. פעם אחת אפילו הייתי בטוחה שראיתי את ניקולס עובר ליד הדוכן שלי. עבר בחור עם כובע שכיסה לו את רוב הפנים, ממש חשבתי שראיתי את הקעקוע והכל, אבל אז ראיתי שהוא לובש כפפות.
