על הבושה: כמעט הופעתי בטלוויזיה

מאת:אילנה דדשיב
שתפו

כשהייתי בת 17 שודרה בערוץ 2 התוכנית "הסיפור". כמעט הייתי שם, על המסך הזה, מספרת גם אני את הסיפור שלי, אבל נגנזתי בעריכה

הייתי ילדה לא מקובלת בבית הספר. לא ביסודי, לא בחטיבת הביניים וגם לא בתיכון. הייתי הילדה הזאת שמתבודדת בהפסקות, קוראת ספר באמצע שיעור משעמם, כותבת יומנים וחולמת חלומות גדולים. היו לי פה ושם חברות, היו עליות ומורדות, היו דרמות וקרבות ופעם זרקו עליי פסיפלורות כל הדרך לכיתה. היו הרבה דברים, גיל ההתבגרות זה חתיכת סרט, אבל לא ידעתי שמישהו באמת יכול להתעניין בסרט הזה. ואז בכיתה י"ב ירדן מהכיתה שלי פנתה אליי כבדרך אגב, ואמרה לי שדודה שלה מחפשת נערות שחוות בעיות בבית הספר לתוכנית בטלוויזיה. נתתי לה את המספר שלי.

דודה שלה הייתה חמודה. דיברנו בטלפון, סיפרתי לה המון, והיא סיפרה לי שהולכת לעלות תוכנית טלוויזיה עם צופית גרנט על ילדים לא מקובלים בבית הספר. אחר כך היא הגיעה אליי הביתה ודיברה לבד עם אמא שלי, ואז אתי לבד. היא הניחה מצלמה על השולחן, ישבה על כיסא לידו ואני ישבתי על המיטה וסיפרתי שוב כל מה שזכרתי לספר. "תקשיבי, המצלמה ממש אוהבת אותך!" אמרה ואני עניתי שתמיד כשאמרו לי שאני פוטוגנית לא ידעתי אם זאת מחמאה. אני לא זוכרת מה בדיוק סיפרתי, היה הרבה מה לספר, על זה שמישהו מהכיתה היה צוחק על האף שלי ("את רצינית? יש לך אף סולד מושלם!"), על זה שהייתה לי חברה בכיתה ט' שהיינו רבות כל הזמן, ובסוף זה התגלגל לעליהום גדול עליי בתחילת כיתה י'. על זה שביסודי חברה אחרת כעסה עליי ועשתה עליי חרם, אבל זה לא באמת שינה משהו כי ממילא לא כל כך דיברו אתי, חוץ מהחברה הכי ארוכת טווח שלי דנה. על זה שפעם מצאו תמונה שלי עם בגדים לא אופנתיים והדביקו במקום הפנים שלי פנים של ילדה אחרת מהשכבה, מקובלת. על זה שידעתי לאן אני יכולה ללכת כדי לבכות בלי שאף אחד יראה או ישמע אותי, על זה שהייתי הולכת לשם הרבה, גם סתם בשביל לא לשמוע אף אחד. אני לא באמת זוכרת מה סיפרתי לה, אבל זה עניין אותה והיא אמרה שאני מספרת את זה מצוין.

אחר כך היו צילומים. נסעתי לבד ברכבת לתל אביב וחיכתה לי מונית מחוץ לתחנת תל אביב השלום עם נהג בשם שלומי. הצילומים היו בבית פרטי עם גינה בתוך תל אביב והיה מסביב המון רעש של מכוניות, לא הייתי רגילה לרעש כזה כי ליד הבית שלי באשקלון אין הרבה תנועה. היו שם הרבה צלמים והייתה מאפרת שאיפרה אותי ועוד ילדה, בערך בגילי, שגם הצטלמה לתוכנית. היא לא כל כך רצתה לדבר בזמן שחיכינו שם, והבנתי את זה כי היא מהר שמה אוזניות ושמעה מוזיקה, שהייתה בווליום גבוה כי שמעתי שזה היה רוק. מתישהו הגיעה צופית גרנט. היא קיללה בחופשיות וזה הצחיק אותי כי היא מופיעה בטלוויזיה ואסור לקלל בטלוויזיה, אבל עכשיו אני רואה אותה במציאות ולא אכפת לה.

טלוויזיה על שידה
הסיפורים שלי הם אמיתיים, אבל עם כל האורות והמצלמות שום דבר לא מרגיש אמיתי | צילום: אילנה דדשיב

קודם ראיינו את הילדה עם האוזניות ואז אותי. ראיתי מהצד איך הן ישבו זו מול זו סביב שולחן זכוכית קטן ודיברו, כשמסביב כל הצלמים והתאורה. מהצד זה לא היה נראה מפחיד או מלחיץ, זה היה נראה בסדר, ולא כל כך חשבתי מה יהיה ומה אגיד לצופית גרנט כשהיא תשאל אותי שאלות, פשוט חיכיתי עד שהגיע תורי. ואז לא היה לי טוב. גם אנחנו ישבנו זול מול זו ליד שולחן זכוכית קטן וגם סביבנו היו צלמים ותאורה והכל, רק שעכשיו זה הרגיש מפחיד ומלחיץ, ומביך, הרגשתי כמה אור יש עליי, לא הייתי מסונוורת אבל הראש שלי השבית את כל המערכות וכלום לא עבד לי כמו שתיכננתי. צופית גרנט החלה לשאול שאלות ואני רק השפלתי מבט לשולחן הזכוכית ומדי פעם הרמתי מבט קטן אליה.

"ספרי לי, מה קורה בבית הספר?"

"אני לא כל כך מסתדרת שם".

"יש לך חברות?"

"חברה אחת".

"מציקים לך?"

"כן".

"מה עושים לך?"

"כל מיני דברים, אבל עכשיו קצת פחות".

"ספרי על הדבר האחרון שאת זוכרת".

"אני…"

הייתי כל כך קטנה עם כל האור הזה ורק חשבתי איך אני אראה בטלוויזיה כזאת ילדה קטנה שמנה ומכוערת שלא מצליחה לדבר. חשבתי שזה יגרום לי להרגיש גדולה וחזקה, אני אופיע בטלוויזיה! אבל כאן פתאום אני כל כך קטנה. צופית גרנט המשיכה לשאול אותי שאלות ואני לא ידעתי מה לענות, סיפרתי את אותם סיפורים כבר כמה פעמים לדודה של ירדן מהכיתה שלי, עכשיו לספר את הכל שוב? כן, ככה זה עובד, מספרים את כל הסיפורים כמה פעמים עד שמצלמים את זה לטלוויזיה, עם כל התאורה והמצלמות האיכותיות ורקע יפה, לא כמו החדר הקטן והמעפן שלך באשקלון. אבל הסיפורים שלי הם אמיתיים, הם החיים שלי וכל מה שקורה מסביבי עכשיו הוא ממש לא, החדר שלי הוא אולי קטן ומעפן אבל הכל היה אמיתי שם וכאן עם כל האורות והמצלמות לא מרגיש כאן שום דבר אמיתי, כאילו זה סרט.

מתישהו זה נגמר והם פירקו את התאורה והמצלמות ונשארתי לעמוד ליד צופית גרנט והיא חיבקה וליטפה אותי ואמרה שאני חמודה. רציתי לבקש סליחה כי ידעתי שזה היה גרוע וסתם ביזבזתי להם את הזמן, אבל המילים לא יצאו לי מהפה ונשארתי להיות ילדה קטנה וחמודה שלא סיפקה את הסחורה.

כמה ימים לפני הצילומים דודה של ירדן אמרה לי שאולי יבואו לצלם אותי בבית הספר, ואחרי יום הצילומים הזה ידעתי שזה כבר לא יקרה. לא חיכיתי לטלפון אבל אחרי חודש, אולי יותר, התקשרה אליי מישהי שהיא לא דודה של ירדן ואמרה לי שאני מקסימה אבל התוכנית שינתה כיוון ומתעסקת יותר כרגע באלימות פיזית בבית הספר, שאותה פחות חוויתי. אחרי כמה חודשים, אולי יותר, עלתה התוכנית לאוויר וקראו לה "הסיפור", והייתה שם מישהי אחרת מהשכבה שלי שלא כל כך הכרתי, צילמו אותה בבית שלה עם ההורים שלה והיא סיפרה סיפורים שהיו דומים לשלי אבל לא ממש.

 

הכתבה פורסמה במגזין התרבות "מעמול" מס' גיליון 11 של המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות