על הבושה: בת 22, בתולת שפתיים

מאת:טולי בלוך
שתפו

צילום תקריב של הפנים של טולי. רואים שפתיים ואף ואצבע עם לק אדום מצביעה
השפתיים הבתולות של טולי. צילום: טולי בלוך

אף פעם לא התנשקתי. האמת שאפילו לא ממש הגעתי קרוב לזה ואני כבר בת עשרים ושתיים. את המונח "בתולת שפתיים" שמעתי בפעם הראשונה באיזה תכנית אינטרנט מוזרה על אהבות ראשונות. הייתי בת 13 בערך ואמרתי לעצמי שיש לי עוד זמן, שבגיל 15 או 16 בטח יהיה לי כבר חבר ואני אתנשק מלא פעמים. בכיתה ג' קראתי ספר על תיכוניסטים שהיו להם מלא אהבות שונות בגיל 15 והחלטתי שככה יהיה גם אתי, אבל זה לא היה ככה. עד גיל 15 כבר ראיתי את כל הקומדיות הרומנטיות שיצאו אחרי שנת 2000 ודמיינתי איך החבר הראשון שלי ירים לי את הספרים בבית הספר וניתקל אחד בשני במקרה ליד הלוקרים והוא יגן עליי מהבנות המגעילות שירדו עליי כי אני לא מספיק יפה כמוהן. ויגיד שבעיניו אני הכי יפה בעולם. כשהתחילה השנה הראשונה של התיכון ראיתי שאין לוקרים וגם לא בנות רעות שירדו עליי, הבנים משעממים ואני מכירה אותם מאז הגן ובכלל הם שטחיים ולא חושבים שאני הכי יפה בעולם הם מעדיפים את עדי, כי היא הכי יפה בשכבה. בכיתה ה' אחת החברות הכי טובות שלי אמרה לי שהיא חושבת שאני לסבית כי כל פעם שמישהי אומרת משהו על הציצי שלה, אני מסתכלת. אמרתי לה שזה לא אומר כלום אבל אני לא יודעת, אולי.

כשלחברה אחרת היה יום הולדת 17 חגגתי עם החברים החנונים החמודים שלה שהיא פגשה בכל מיני כנסים של אייקון או קומיקון וכאלה, ואחד מהם ניסה לדחוף לי יד למכנסיים. הוא היה חמוד ומצחיק עם שם חיבה מוזר כזה וזה מצא חן בעיניי. הוא כל הזמן שאל אם זה בסדר ואמרתי שכן, כי זה היה בסדר, רציתי את זה. אבל באותו זמן גם לא רציתי, זה היה פתאומי ומפתיע מדי. ניצלתי את זה שאני צריכה לשירותים והלכתי משם. אחר כך פחדתי לחזור אז סגרתי את עצמי בחדר של החברה עד שהגיע הבוקר. הוא היה נחמד והתנצל בוואטסאפ אבל שיקרתי ואמרתי שסתם הייתי עייפה, וקינאתי כשראיתי אותו עם מישהי אחרת אחרי כמה שבועות באינסטגרם.

מאז שאני זוכרת את עצמי כל סיפור שקראתי או סרט שראיתי או סדרה התעסקו ברומנטיקה, בנשיקות ראשונות ואחר כך בסקס. קינאתי בהן, בדמויות שיודעות מה הן רוצות או שלוקח להן רק עד סוף הסרט להבין. רציתי שגם אני אדע מהר מה אני רוצה, ויותר מזה, רציתי שמישהו אחר יבין את זה בשבילי ואני לא אצטרך לעשות כלום. רציתי שיבוא הנסיך על הסוס השחור (כי לבן זה משעמם) ואני אצטרך רק להגיד כן או לא, בלי יותר מדי להתעסק בבלבולים שלי. אבל אף אחד לא הגיע, לא הבחור מהמסיבה ההיא ולא אף אחד אחר, הזמן עבר ואני המשכתי לחכות.

פסל של דמות גברית על גבו של סוס
אבל הנסיך לא בא. צילום: Michal Zacharzewski, FreeImages

את הביטחון העצמי שלי התחלתי לבנות בסוף התיכון כשכבר לא היה אף אחד בסביבה, רק אני והמשפחה שלי בבית גדול עשוי מאבן. התחלתי להתלבש יפה יותר וחייכתי יותר כי גם הרגשתי טוב יותר. התנחמתי בעובדה שאחותי שגדולה ממני בשנתיים וחצי, גם היא עדיין בתולת שפתיים, אבל אז היא התחילה לצאת לדייטים ובסוף פגשה את החברה שלה והן אפילו גרות עכשיו ביחד.

אם שואלים את אמא שלי אני לא התנשקתי וגם לא אתנשק עם אף אחד בגלל שאני שוקלת מעל 100 קילו. אם שואלים אותי אחת הסיבות העיקריות היא שהיא אמרה לי את זה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבא שלי אמר לי פעם שאם אף אחד לא אוהב אותי אז כנראה שמשהו בי לא בסדר, הייתי בכיתה ה' ולקחתי את זה מאוד ברצינות. הם לא התכוונו לרע, אמא שלי רצתה שיהיו לי חיים טובים משלה ושמה שהיא עברה בגלל המשקל לא יקרה גם לי. אבא שלי רצה שאני אלמד להכיר את עצמי טוב יותר ושאני אסתכל על דברים בצורה בוגרת ואחראית. אבל כל מה שאני שמעתי מבפנים היה שאני מקולקלת, שאני טיפשה ומכוערת ואף אחד לא יאהב אותי אף פעם אלא אם כן אנחנו קרובי משפחה, וגם זה תלוי בספק.

היו לי קראשים לאורך השנים. מין אהבות רגעיות כאלה או בנים חמודים שמצאו חן בעיני, אבל לא חשבתי שמשהו יכול לקרות מזה אז חיכיתי ובסוף הקראש עבר. בתיכון גיליתי שאני הכי מחבבת את הבנים שכבר יש להן חברות, כי הם פתאום מאושרים יותר ובגלל זה נחמדים יותר לכולם, וגם אליי. הבנתי שאני רוצה שיהיו נחמדים אליי וידאגו לי, אני לא צריכה באד בוי כמו בסרטים, אבל ההבנה הזאת לא ממש שינתה את המצב שלי.

לפני שנה כשלאותה חברה ממסיבת היום הולדת 17, היה יום הולדת 21, נפגשתי שוב אתה ועם חברים חנונים אחרים שלה, בירושלים והיה ממש נחמד. השתכרתי קצת וכשהייתי צריכה ללכת היא ביקשה מאחד מהם ללוות אותי לאוטובוס ולחכות אתי עד שהוא יגיע. כשחיכינו לאוטובוס דמיינתי איך אני אתקרב אליו והוא לא יברח אחורה ואני אעשה את הצעד בפעם הראשונה בחיים ואנשק אותו. חשבתי שזה יכול להיות פתרון טוב כדי לסיים עם זה כבר, כי הוא נראה בסדר והוא היה נחמד בדרך לתחנת אוטובוס. אבל עד שחישבתי את כל הסיכונים וכל הדרכים הנוראיות בהן זה יכול להתפוצץ לי בפנים, האוטובוס כבר הגיע והייתי צריכה ללכת.

זוג יושב על מדרגות ברחוב.
אהבה ראשונה. צילום: Martin Boulanger, FreeImages

כשהייתי קטנה הייתי חולמת על חברות מהכיתה. הייתי חולמת שאנחנו זוג ואנחנו מאושרות ביחד כי הכל קל ונוח כי אנחנו חברות טובות קודם כל. בדיעבד זה היה כנראה הדרך של התת מודע שלי לעבד את הצורך שלי בקשר עם אנשים שהם לא מהמשפחה שלי, ואלו היו רק החברות שלי. כשהיו לי חברים טובים בנים, הייתי חולמת גם עליהם למרות שהם ממש לא מצאו חן בעיני בצורה הזאת. פשוט רציתי שיהיה משהו, ולא רק בשביל להגיד שהיה כמו שעשיתי ביסודי ושיקרתי שבן דוד שלי הוא החבר שלי כדי שאני אראה כמו כולם. רציתי שיהיה לי משהו להיאחז בו, איזו הוכחה שאני לא מקולקלת ושבורה אלא שפשוט ייקח לי עוד זמן, ויהיה בסדר.

היום אני לא מאמינה שמשהו בי לא בסדר, לא בימים טובים בכל אופן, כי עדיין לפעמים מתחת לשמיכה ביום רע אני מפקפקת בעצמי וביכולת של אחרים לאהוב אותי. אבל בימים רגילים אני שומרת על ראש פתוח, אני אומרת לעצמי שכלום לא דחוף ואין גיל שזה חייב לקרות בו כמו שהסרטים תמיד גרמו לי לחשוב. אני אומרת לעצמי שהאדם הנכון יבוא ואפילו שזה כנראה יהיה מביך נורא כי באופן תיאורטי נשיקה זה סתם לירוק למישהו בתוך הפה, זה יהיה נעים וכיף ואני אשמח שחיכיתי עד שאני מוכנה ועד שפגשתי את האדם הנכון. לפעמים אני צריכה שמישהו יזכיר לי את זה, שאיזו חברה או מישהו קרוב יגידו לי שברור שאני לא מקולקלת. ואז אני מחייכת, נרגעת וחוזרת לשגרה שלי, ויודעת שלכל אחד ולכל דבר יש את הזמן שלו.

 

הטור פורסם במגזין התרבות "מעמול", גיליון מספר 11 של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות