מאי 2020. הסטודנטים קוראים דברים שכתבה פרופ' נורית גרץ בעיתון "הארץ", תחת הכותרת "איש מת מהלך ברחובותינו". גרץ מתארת כיצד היא בורחת מהמגיפה, שמשבשת את שגרת חייה, אל מגיפות אחרות, בזמנים אחרים: אל המגיפה שפושטת על העיר תבאי, במחזה "אדיפוס המלך" של סופוקלס; אל המגיפה השחורה, בספרו של ג'ובאני בוקאצו, ב"דקאמרון" ומשם אל מגיפת הדבר, בספרו של קאמי. תוך כדי הכתיבה חושבת גרץ על פרדוקס המרד – איך אפשר למרוד במה שאי אפשר למרוד בו, במוות? איך אפשר למרוד בהיעדר המשמעות שאליו מוביל המוות? גרץ בוחרת בכתיבה ככלי הן לבריחה והן למרד. בהשראתה התבקשו הסטודנטים לכתוב על בריחה – על המקומות שאליהם הם בורחים – ועל מרד; וגם אצלם – המושגים מצטלבים ומתברר כי הבריחה היא היא המרד (דפנה בן-צבי).
בורחת \ בתיה ויזנר
כשכואב לי עמוק בפנים, בין כיווץ לדקירה חזקה, אני רוצה להיעלם. לא להרגיש את הגוף, לא לחשוב, לפעמים רק לישון ולישון, או להקשיב למוזיקה סתמית בלי רגש, או לראות סדרה. רק לא לשמוע. לא לחוש.
אך פתאום מרחפת מעלינו מגיפה. קורונה. הכיווץ והדקירה מתחזקים, ואני לא יכולה להמשיך ככה.
בימי המגיפה, מצאתי מקום חדש לברוח אליו. חדש ורגוע, שבו אין פחד, כאב או מוות. אני מפעילה מנגינה פנימית שקטה, עוצמת את עייני ומדמיינת שאני מרחפת בין עננים לבנים רכים, ונכנסת לעולם שקט, נושמת לאט ומחבקת חזק. פתאום הכל נעצר. הכל רגוע. אני בודדה, אבל זאת בדידות נעימה שעוטפת ומלטפת. משאירה את עייני עצומות, לא נותנת להן להיפתח, רק שיישארו סגורות. רק שאני אשאר בשקט. רק עוד קצת, בלי הקורונה שמרחפת מעל.
על קפה וירח \ אבישי יפרח
לאן בורחים כשהרחובות קפואים?
ימי הקורונה הקפיאו את הרחובות מתנועת כלי הרכב והאנשים המהלכים. בימים אלו, כשאי אפשר לברוח לרחוב, ברחתי לקפה. קפה בוקר, קפה שעה אחרי הבוקר, קפה צהריים, קפה שקיעה, קפה ירח. שאלתי את עצמי, למה אני צריך כל כך הרבה קפה? הרי אני לא קם לעבודה, לא נוסע ללימודים, הולך לישון מתי שאני רוצה, מתעורר מתי שבא לי. אז למה כל כך הרבה קפה?
אחרי כמה שבועות קורונה הבנתי שהקפה הוא ההפסקה שלי משגרת החיים. הפסקה מעדכונים על חולים; הפסקה מהודעות מתפרצות ומצלצולים מרעישים.
אבל לפעמים הקפה לא מספיק. באותם רגעים אני מדליק את המחשב ובורח רחוק, על גבי google earth , והעולם כולו אצלי במחשב הקטן.
עכשיו זה אני, הקפה והעולם העגול והגדול. בכל פעם אני מבקר בארץ חדשה, חולף על פני נופים ירוקים, מטפס אל בניינים גבוהים, מגיע אל ארצות מרוחקות שלא שמעתי עליהן מעולם. עכשיו אני מעל ווהאן, המקום שבו הכל התחיל. ציפיתי לראות מקום מפחיד; רחובות הרוסים ושדים מעופפים. גיליתי הרים ירוקים, עצים גבוהים ונהר כחול שלא נגמר.
אני משוטט ברחובות העיר ופתאום החושך מגיע ומודיע שהלילה כבר כאן. הירח עוד רגע יזרח. ובזכות בחורה עם חיוך יפהפה, שגילתה לי דרך מיוחדת לראות את זריחת הירח, אני עומד לבד, עם הקפה, ובורח עוד יותר רחוק, עד לירח. ואני שמח כי אני יודע שגם היא מסתכלת עכשיו על אותו הירח בדיוק.
כשהרוח משתיקה את המחשבות \ אברר אבו סוכות
כשאני צריכה שקט אני בורחת אל גג הבית שלי. אני לא יודעת למה, אבל אני תמיד רוצה לראות את הבתים מלמעלה, לצפות באנשים. אני מרגישה נוח כשאני על הגג, כשהרוחות החזקות משתיקות לי את המחשבות.
כשקשה לי מאוד אני אוהבת ללכת לבית של סבא שלי, בירושלים. סבא וסבתא שלי כבר מתו, הבית שלהם ריק ואף אחד לא גר בו יותר. אני אוהבת להיות בו, כשאני שם אני נרגעת.
המרד שלי \ מעיין בורוכוב
לפני כארבע שנים, אי שם ב-2016, הפסקתי את הלימודים לתואר הראשון. סיימתי שנה א' ולא חזרתי לשנה ב'. זה היה דרמטי. ההורים שלי היו שבורים מזה. מבחינתם תואר ראשון זה משהו שצריך להתחיל ישר אחרי הצבא – ולגמור. אצלי זה לא קרה.
לא הפסקתי את התואר כדי למרוד בהם, אלא כי הטיימינג של הלימודים לא התאים. הייתי צריכה לעשות דברים אחרים.
טסתי, טיילתי, ראיתי תרבויות במקומות רחוקים. הרגשתי שאני חופשיה ועצמאית, הכל אפשרי ופתוח בשבילי. ראיתי פרות מסתובבות ברחובות, הרחתי ריחות חזקים של תבלינים והקשבתי לצלילי השפה הזרים. הסתובבתי בכפרים בהם אנשים מוטרדים מדברים בסיסיים כמו אוכל, מים וחשמל. קיבלתי פרספקטיבה על צורת החיים שלי ועל מה שמטריד אותי.
במהלך הטיול הבנתי שאני לא רוצה לחזור ללימודים, מתאים לי להיות במרחבים. קצת כמו אדיפוס, גם אני חשבתי שאני יכולה לחמוק מגורלי. הודעתי לכולם שתואר ראשון לא יהיה לי. הסביבה הקרובה הגיבה באכזבה ובחוסר הבנה.
לפני שנה נרשמתי לתואר ראשון. השלמתי עם גורלי, שכנראה נכתב מזמן, והבנתי שיש דברים שחזקים ממני. אני מרוצה בסך הכל. אבל בתוך תוכי הייתי רוצה שהתואר לא יהיה חובה בשבילי, אלא עוד שביל בדרך, עם אפשרות בחירה.
נערה מורדת \ עדן חצבני
כשהייתי נערה אהבתי למרוד. הייתי נערה מאוד עצבנית; כשאמא ואבא לא הרשו לי בגיל 12 להיפגש בערב שישי עם חברים, אמא היתה צריכה לקנות כוסות חדשות לבית כי שברתי את כולן מרוב זעם. כשההורים שלי לא הרשו לי לישון אצל חברות במסיבות פיג'מות או ימי הולדת, בזמן שכל הבנות מהכיתה ישנות ביחד וצוברות חוויות – הכנרת התמלאה מהדמעות שלי והבית התמלא בצרחות. מגיל מאוד צעיר ההורים שלי הבינו שהעסק לא פשוט וגדלתי להיות בחורה שאף אחד בבית לא יכול להגיד לה לא. אני יודעת את זה כי עם אחיותיי הם מתנהגים אחרת, כל דבר שהוריי לא מרשים להן תמיד מגיעה השאלה מלוות הכעס "אז למה לעדן כן הסכמתם?!" ותמיד מגיעה גם אותה התשובה "עדן זה מקרה מיוחד. היא עושה מה שהיא רוצה ואף אחד לא יכול להתערב".
אני מודה שאני מאוד אוהבת את התשובה הזאת; בכל זאת, עבדתי קשה בשביל להגיע למעמד הזה. מגיל 15 אני אדון לעצמי. אני אחראית ומבינה מה טוב ומה רע בשבילי, וההורים שלי? הם כבר סומכים עליי. הם מבינים. בזכות מרד הנעורים שלי אני מי שאני היום. מרד זה טוב, אבל אשמח כשתקופת המרד תגיע לילדים שלי, כל הכלים בבית יישארו שלמים.
