לבקר בו זמנית בפסטיבל קאן, טרייבקה, סידני, גוודלחרה או טוקיו לא נשמע כמו משימה אפשרית. ולא בגלל הריחוק היבשתי והפרשי השעות, אלא בגלל שכל פסטיבל שומר על הנישה והיוקרה שלו. אבל מה, הודות למשבר הקורונה שיתוף פעולה יוצא דופן שכזה יצא לפועל ונחגג כפסטיבל קולנוע עולמי למשך עשרה ימים ביוטיוב.
ביומו הראשון של הפסטיבל (29.5) צפיתי רק בסרטי אנימציה. ככה יצא, ספונטני. התחברתי באחת בצהריים בלי שום ידיעה מוקדמת מה עומדים להקרין לערוץ היוטיוב הרשמי – We Are One. בדיוק החל סשן של שלושה קצרצרים, "Bird Karma", "Bilby", "Marooned". הם היו חמודים וצבעוניים. "Bird Karma" גולל סיפור על ציפור-חסידה שמחפשת דגים באגם רדוד. התפנית מתחוללת כאשר הציפור נתקלת בדגיג זהב שמוסיף קסם ועניין למרחב, אך גם מערער על גורלה. צלילי סיטאר הודי ליוו מעת לעת את היצירה.
"Bilby", השני בתור, היה מהפנט ויזואלית. מערכת יחסים נרקמת בין שני יצורים זרים שנפגשים בלב ערבה שטופת שמש. אחד בוגר ושני קטנטן ופרוותי. ביחד הם מנסים לשרוד בטבע, ניצבים בפני רגעי אימה משעשעים שתורמת להם עריכה מהירה. "Marooned", האחרון בסשן, הזכיר לי במידה מסוימת את "Wall E", מבית "פיקסאר-דיסני". הוא היה הטרגי ביותר מבין השלושה, על רובוט השוהה בירח וחולם על טיסה לכדור הארץ. הוא פוגש רובוט נוסף וביחד הם בונים חללית. סך הכל הסשן ארך 19 דקות.
מאוחר יותר, כשנברתי לעומק באתר הפסטיבל התבררו עוד כמה פרטים. שלושת הסרטים אמריקאים בהפקת אולפני "דרימוורקס". הם הוקרנו כמשבצת למשפחות שאצר פסטיבל אנסי, פסטיבל אנימציה בינלאומי שמתקיים בעיר אנסי בצרפת (Annecy Festival).
בשעה שתיים התחיל מקבץ סרטים קצרים באוצרות פסטיבל קאן. צפיתי רק בראשון, "And Then The Bear", אנימציה צרפתית מרתקת מנקודת מבטו של ילד (14 דקות). המעבר מאנימציה מתקתקה וצבעונית (של אנסי) לתערובת סוריאליזם-ריאליזם שחורה-אדומה, היה מאוד חד. הסרט עסק בכעס ונקמה של ילדים רכובים על גבי דובים, בפער בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. היו גם להבות ובדמיוני חלפה מחשבה על משבר האקלים ואונס משאבים. ויז'ואל ופסקול משובחים.
סרטי אנימציה נוספים שהופיעו בהמשך השבוע: פסטיבל אנסי, 31.5, 6.6, פסטיבל גוודלחרה 1.6, ופסטיבל טוקיו, 3.6. עובדה חשובה שגיליתי תוך כדי רפרוף בצ'אט היא שרוב הסרטים זמינים לצפייה גם לאחר ההקרנה, כשירות VOD של הערוץ. חלק זמינים לשבוע וחלק עד עשרה ימים (פירוט בתחתית כל סרטון).
נציגות ישראלית, היום השני (30.5) והחמישי (2.6) של הפסטיבל
פסטיבל ירושלים סיפק שתי רצועות לפסטיבל העולמי: סרט הביכורים של דובר קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת" משנת 2001, על רווק בן 32, זאזא (ליאור אשכנזי), שאביו ואמו (מוני מושונוב ולילי קוסאשווילי) מעוניינים לשדך לו בחורה צעירה על פי מיטב המסורת הגרוזינית. הסיפור מסתבך כאשר מתגלה רומן בין זאזא ליהודית (רונית אלקבץ), גרושה מרוקאית פלוס ילדה (ספיר קוגמן). הסרט גרף בזמנו פרסים רבים בישראל ורחבי העולם וזו הייתה הזדמנות מצוינת לחשיפה עולמית נוספת, שעומדת נכון לעכשיו על 31,659 צפיות.
דוגמית שניה הייתה פאנל שקיימה השחקנית-תסריטאית רומי אבולעפיה עם נדב לפיד, במאי "מילים נרדפות", שזכה שנה שעברה בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, ו-"הגננת" (2014), סרט על יואב, ילד בן חמש שמתגלה כמשורר ומטופח על ידי הגננת שלו נירה. הסרט עובד בשנת 2018 לגרסה אמריקאית בבימויה של שרה קולאנג'לו. הבלחה ישראלית נוספת התקיימה במסגרת תחרות סרטים קצרים של פסטיבל קאן (התכנית השלישית). סרטו של יונה רוזנקיאר, "פרפרים" (8 דקות), סיפור קטן על משפחה קיבוצית ורגע יפה מהול בעצב גדול.
מזרח ומערב
ביום הרביעי (1.6) הוקרן סרט עלילתי קצר בשם "INABE", סרט יפני בן 35 דקות מטעם פסטיבל טוקיו. בוקר אחד נאוקו מופיעה עם תינוק בחוות החזירים של תומואירו, אחיה, אחרי היעדרות של 17 שנים. השניים מנהלים שיחות תוך כדי שוטטות בעיירת ילדותם הפסטורלית, מתחקים אחר עבר מסתורי וזיכרונות. משפחה, אחים למחצה ותסביך הורים הם אכן נושאים אופייניים בקולנוע האסיאתי העכשווי, במיוחד היפני. "המשפחה שלי", "ירח ורעם" ו-"אהבתה מרתיחה את מי האמבט" הם דוגמאות מקבילות. העולם הרוחני זוכה לייצוג ניכר בשיחותיהם של נאוקו ותומואירו; המוות, הזמן, מינים נכחדים. כל זה לצד נוף הררי ופשטות, שבאה לידי ביטוי במשחק מסירות ספונטני בין ארבעה גברים.
פרויקט תיעודי מעניין, " 45 Days in Harvar", הוקרן במסגרת פסטיבל גוודלחרה שבמקסיקו. האמן המקסיקני ס'זאר ארצ'יגה (César Aréchiga), העתיק מגוריו לשהות אמן באחד מבתי הכלא המאובטחים ביותר במקסיקו ויצר ביחד עם 15 אסירים סטודיו רחב ידיים לציור ופיסול. האסירים שותפים לתהליך היצירה החל משלב ייצור הנייר בטכניקה עתיקה; הרתחת קני קנבוס בליים לנטרול החומציות, ייבוש סיבים במסגרות עץ וטפיחה על המשטחים באמצעות ספוג רחב. סדנת מלאכה טבעית להפקת קנבס, עליו יציירו ועליו יופיעו כדיוקנאות של ארצ'יגה.
פרט ליצירות האמנות שקרמו עור וגידים במרחב יצירתי נטול סורגים ותאים, התפתחו שיחות עומק בין האמן לאסירים. וידויים אישיים על רקע של סמים ופשע נחשפים מול המצלמה, מהות החיים ותובנות שלאחר מעשה לובשות פנים בדוקו אנושי ורגיש.
אם ישנם רקדנים ורקדניות בקהל היכונו לחוויה צבעונית ומוזיקלית. פסטיבל סאן סבסטיאן (ספרד) פרגן בפיצ'ר שחוגג את הפולקלור הבסקי, "Dantza", בדגש על מחול מסורתי עמוס תלבושות וחרבות בלוקיישנים שמזכירים את תקופת ימי הביניים. טלמו אסנל (Telmo Esnal), רקדן בעצמו, עבד על הסרט במשך שבע שנים, הפקה ראוותנית שנדמית לפרקים כתיאטרון מצולם.
אין עלילה ברורה ורציפה ובכל זאת הסרט מצליח להחזיק שעה וחצי ללא מונולוג או דיאלוג. מדי פעם עולות קריאות עידוד של רקדנים ורקדניות ווירטואוזים שמתחרים אחד בשני מי קופץ גבוה יותר. במרבית הריקודים גברים לחוד, נשים לחוד, אך בשליש האחרון של הסרט חל איחוד לריקודי זוגות ומתעורר סיפור אהבה בכיכר העיירה. על הכוריאוגרפיה אמון ג'ואן אנטוניו אורבלטץ (Juan Antonio Urbeltz), מומחה לריקוד קבוצות בסקי.
נותרה יממה לסיום הפסטיבל ויש לא מעט תכנים נוספים לגלות. תודה לפסטיבל טרייבקה ויוטיוב, על טרק ווירטואלי שחושף קולנוע מגוון לציבור רחב ובחינם. לאלו שהספיקו לשכוח אזכיר שקיימת ספריית VOD בערוץ היוטיוב הרשמי. אקורד סיום הולם יתקיים בלילה שבין ראשון לשני, תקלוט חי של קווסטלאב (The Roots), קינוח מוזיקלי לחתימת הפסטיבל.
