"מחר ניסע ללונה פארק": מעיק ומרתק בו זמנית

מאת:שני דקל
שתפו

גלגל ענק וצבעוני בלונה פארק על רקע שמיים כחולים ובהירים
לפעמים למטה, לפעמים למעלה. צילום: Andrew Martin, FreeImages

"גל שוטף את העולם/ חום הולך ונעלם/ צחוק מאיר את השמיים/ מזכיר שהמשחק נמשך/ והחיים יפים כל כך" (אחינועם ניני וגיל דור, החיים יפים)

בשנת 1997 יצא לאקרנים סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים", קומדיה טרגית על שואת יהודי איטליה. כדי לשרוד את מציאות המחנה, גווידו (בניני) מספר לבנו אלישע (ג'ורג'ו קנטריני), שהכל בעצם משחק, ואם הוא יקפיד על הכללים ויצבור אלף נקודות, הוא ינצח ויזכה בטנק. גם גיבורת הרומן של אילנה ברנשטיין מדלגת בין מציאות לדמיון כדי לשרוד, אך מדובר בתקופה אחרת ומרחב אחר, שנות השמונים בישראל. היא בודה כוכב לה ולילדיה באמצעות השפה, מציאות מדומה בה שורר קיץ חמים ונעים כל השנה והים עוטף את היבשה.

חורף, ירושלים. עיר הררית ואפורה. שלוש נפשות בדירה מוזנחת; אמא, בת ובן. אין חימום והתפריט היומי נטול גיוון – פרוסת שוקולד או פרוסת ריבה. האם צעירה ובודדה, לא מתפקדת, חייה הם משבר מתמשך: בעל הדירה מאיים, החובות במכולת נערמים והילדים מעיקים. בין שינה לערות היא מנסה לכתוב את סיפורה כשברקע דיבורים, רווחה וחסדי השכנה. מפגשיה עם העולם שבחוץ מועטים ולרוב נגמרים במרשם כדורים. כשחוסר הופך לשגרה, השלושה מדמיינים עולם מקביל. והאם, משאת נפשה לקיים הבטחה, יום אחד בו תמלא את כל התפקידים, תיקח את שני ילדיה לביקור בלונה פארק.

"מחר ניסע ללונה פארק" הוא ספרה ה-12 של אילנה ברנשטיין. הוא נכתב תחילה כמחזה ועלה לבמה בשנת 2016 (בימוי ועיצוב: נועה וגנר). כמו ביצירותיה הקודמות משפחה, כתיבה ומוות (ממשי או תחושתי) הם מוטיב חוזר. ברומן הביכורים, "שארה כסותה עונתה", החל מסע האם והבת שניכר ברבים מספריה. עלו תהיות בנוגע למהות ילדה-אמא ודחייה מפני תפקיד שצריך למלא. הגיבורות של ברנשטיין הן נשים כותבות (אלמה תסריטאית ברומן "שלוש אחיות"), הן מספרות סיפור בגוף ראשון ומצביעות על הגוף השלישי, "הם נותנים לי אותה בידיים. הם אומרים לי, תראי איזה ילדה נהדרת יש לך! (שארה כסותה עונתה)". בדומה לספרה השמיני "עכשיו זה כתוב", גם ברומן החדש מתנהל דיאלוג בין האם לילדיה, משחק כוחות הורה-ילד, "הבן אמר לי פעם שאני סמרטוט רצפה. הוא אמר לי שאני שפחה. הבת אמרה שאני מזוכיסטית. שאני אשמה בכל מה שקורה". דמות הגבר ברקע, סבילה, שלילית או איננה. בעל כוחני נרצח בספרה "עכשיו זה כתוב" וברומן "העיר המזרחית" האהוב בוגד. הבגידה מתגלה ככפולה כיוון ודמות האהוב משתפת פעולה עם המשטר העוין. ממסד ומערכת זוכים אף לייצוג ברומן החדש.

בכריכה האחורית הספר מתואר כ-"דיסטופיה אימהית, מסמך אמיץ ונוקב…". אומץ אכן קיים, החוויות נמסרות לקורא בצורה ישירה ללא תיווך או מסכות. אלו מחשבות שקשה להודות בהן בקול רם ועכשיו הן אף כתובות על דף נייר. מחשבות המעמידות בספק את טובת הילדים ומפנות זרקור לעולמה של האם. למעשה, זהו תהליך שיקומי שעוברת האם, טיפול באמנות, כתיבה כאמצעי מרפה, "אחרי חמישה ימים, שישה אולי, הספירה התבלבלה לי כל הזמן, […] מצאתי את הכוח לצאת מהבית בזמן. היה לי יום טוב בכתיבה".

בניגוד לאומץ, תיאור הספר כדיסטופיה אימהית נחרץ מדיי. הוא תואם יותר לספרה של אורלי קסטל בלום, "דולי סיטי". בהשוואה לספרה של בלום, ברנשטיין אינה מפליגה למחוזות הסוריאליזם והאבסורד, אין לה צורך בנקודות קיצון. בדרכה ובלשון פשוטה היא מחוברת למציאות, עגומה ככל שתהיה, ומפרקת לגורמים מצוקה נפשית. הרומן ריאליסטי ומפגיש את הקורא עם סיטואציות יומיומית שהופכות למסע מפרך, בין אם זו הליכה ברחוב עם הילדים או מילוי תפקיד של הורה מלווה בטיול בית ספרי.

עטיפת הספר "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין, זוכת פרס ספיר לשנת 2019
עטיפת הספר "מחר ניסע ללונה פארק", זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2019. צילום: הוצאת כנרת זמורה-ביתן

הצלע הרביעית, אבי הילדים, נוכח-נפקד. לא ניתן להתעלם מקיומם של אבות בעולם, הילדים באים במגע עם הבריות, אולם בבית מדברים עליו בעיקר בתור נעלם, "ברור שיש לנו אבא, איך אתה חושב נולדנו? אמרה הגדולה. בשביל שיצא תינוק צריך זרע וביצית. הקטן רצה לדעת מה פירוש זרע וביצית. השכן חרק מרוב צחוק. אימהות הן לא אמבות שיכולות להשתכפל…". לא ידועה סיבת היעדרותו ולרגע נוצר דיאלוג בין הסופרת-גיבורה אל מול הקורא, "והיתה החוליה החסרה. הסוד שמושך את הקוראים באף. הסוד שכולם מחכים לחשיפתו. אלא שהסוד הזה לא נחשף. זה סיפור ללא קתרזיס". שיתוף הקורא בפעולת הכתיבה מופיע גם בקטע אחר, "היות שגם אתם יודעים אין טעם שאסביר".

נדבך נוסף ומרכזי שתורם למסתורין ולריחוק הוא היעדר שמות. הילדים מתוארים על פי היררכיה ביולוגית, "הגדולה", "הקטן", ובדומה אליהם גם שאר הדמויות, "השכנה", "הפסיכיאטר". האנונימיות מועצמת גם כלפי הקולקטיב האחר, "הם", שימוש בגוף שלישי נסתר. אלו המדברים מאחוריי הגב, אלו הנושאים באשמה, "לפעמים מרוב דיבורים נמחקה לי הממשות". לעומת זאת, הסיפור כתוב מפי האם, רובו בזרם התודעה. זו תביעתה לביטוי עצמי, באמצעות השפה – גוף ראשון יחיד – היא דורשת מרחב מחייה אישי.

ברנשטיין מקדישה אינספור תיאורים להוויה תחומה ומוגבלת, "צר עולמי כעולם ילד". הזרות העצמית מככבת ומובילה לשכחה, לניתוק רגשי, "במצבים כאלה חיו בתוכי חיים של אחרים". המחסום הרגשי פולש אף לכתב ונשאלת השאלה, אם ענייננו בטובת האם ובסיפורה מדוע הוא תחום בסוגריים? מדוע הוא נדחק לשוליים כסימן גרפי אגבי?

בלית ברירה המצב בבית גורר עמו היפוך תפקידים ו-"הגדולה", בת שש, תופסת את מקום האם. ברנשטיין בועטת במוסכמות חברתיות בצורה מרשימה ואמינה. היא מבטאת קול של אם חנוקה שלא זוכה לתמיכה משפחתית. "מחר ניסע ללונה פארק" הוא טקסט רגיש ומורכב על אם שנפלה לבור וביד אחת מנסה לשמר תא משפחתי – שני ילדים, שמצד אחד מקשים עליה ומצד שני, מעניקים לה כוח ותקווה.

שם הספר: מחר ניסע ללונה פארק
סופרת: אילנה ברנשטיין
הוצאה: כנרת זמורה-ביתן דביר
עורכת הספר: נועה מנהיים
מספר עמודים: 223
מחיר: 94 שקלים


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות