מעשייך יקרבוך ומעשייך ירחיקוך

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

אל השנה האזרחית החדשה אנו גוררים איתנו שתי שאלות מרכזיות מהשנה הקודמת: מדוע התמסמסה המחאה החברתית? ומדוע המאבק נגד יחס החרדים לנשים, הפך לנושא מרכזי בתקשורת הישראלית דווקא עכשיו? השאלות הללו, בהן דנו בנפרד, ארוגות למעשה האחת בשנייה ושייכות לאותו דיון.

אחת מהסיבות הרבות לכך שהמחאה החברתית דעכה, היא הניסיון של מייסדיה לייצר סולידריות בקרב קבוצות רחבות בחברה הישראלית כנגד המשטר הקפיטליסטי, וההימנעות מלהתייחס לסוגיית החרדים. אך למעשה לא ניתן לדבר על כינון מחדש של המעמד הבינוני ועזרה לשכבות החלשות ולפריפריה, כל עוד רק מיעוט מקרב החרדים עובד, והרוב ממומן על-ידי החברה החילונית. אין ספק שמארגני המחאה היו ערים לבעיה הזו, אך הבחירה לערפל את הסוגיה, מסמסה את המאבק החברתי-כלכלי המתבקש כנגד תופעה זו.

למה נזכרתם רק עכשיו?

העיסוק הפתאומי והמאסיבי של התקשורת החילונית כנגד תופעות הפרדה שקיימת בעולם החרדי כבר יותר מעשור, קשור גם הוא במחאה החברתית מהקיץ ולמעשה מהווה הד שלה. ההתקפה התקשורתית יוצרת רושם שהמחאה לא דעכה, החברה החילונית התעוררה בקיץ ובחורף אנחנו עדיין כאן: הנה אנחנו שוב עולים על בריקדות (מילוליות וממשיות) ויוצאים להפגנות כנגד עוול חברתי. ההתמקדות בסוגיית הנשים אכן חשובה עד מאוד, אך מחטיאה את המטרה, כי כל עוד התקשורת החילונית מתמקדת בהיבט הזה, היא דוחקת לשוליים דיונים רחבים בהרבה שצריכים היו כבר מזמן לקרות עור וגידים. דיונים בדבר הדרך בה חברה דמוקרטית-ליברלית צריכה להראות, פולמוסים בדבר זכויות אדם וחובות אזרח בסיסיות, ועיונים בשאלה איזה סוג של רב-תרבותיות מבקשים לכונן בישראל.

העיסוק הגורף בנושא ספציפי קיבל לאחרונה פנים חדשות – הדיון בשימוש שנעשה בסמלי השואה במהלך הפגנות של כמה מאות חרדים בירושלים. התקשורת החילונית סערה וביקורות נשמעו מכל עבר. גינוי חוזר ונשנה של הדרת נשים ושל שימוש בסמלי השואה, הוא הכרחי ומחויב המציאות, אך ההתמקדות התקשורתית בסוגיות אלו משרתת למעשה את החרדים – זה מאפשר להם לטעון שמדובר רק במיעוט קטן והזוי בתוכם, שלא מייצג את הכלל. בכך מסיטים לשוליים את הדיון הרחב יותר שצריך היה להתפתח בנוגע ליחסי הקבוצה כולה עם המדינה: האם בשם הרב-תרבותיות ניתן לקבוצה שבחלקה הגדול לא עובדת, לא מתגייסת ולא לומדת לימודי ליבה, להמשיך ולקבל זכויות, במדינה שמגדירה את עצמה, לפחות על הנייר, לפי קודים אחרים לגמרי?

לדבר על רב תרבותיות אחרת

כאשר מנסים לפתח נושאים כאלו, משטרת הפוליטיקלי-קורקט מיד מזדעקת בטענה שמדובר בהשחרת פניה של קבוצה שלמה, דמוניזציה של החרדים. אך התפיסה הזו מוטעית. דיון מחדש במקומם של החרדים במדינה איננו שולל את עצם מהותם או אמונתם. דיון כזה בודק את דיוקנה הרב-תרבותי של המדינה ומבקש לבחון כיצד יתכן שבישראל נוצר פירוש לוקלי-קיצוני לחברה החרדית, שאיננו קיים במקומות אחרים בעולם המערבי הרב-תרבותי: חרדים בחו"ל מוכיחים כבר שנים שהשילוב של אורתודוקסיה ועבודה, ו/או אורתודוקסיה ושוטטות במרחבים חילוניים קביל ואפשרי. הדיון הזה לא צריך להתקיים מעל ראשם של החרדים, אלא בדיאלוג מתמיד איתם. לשם כך יש להגיע להבנה בסיסית בשני הצדדים, שתהליכים חד-כיווניים של הכרה ושל זכויות, אינם מובילים לשום מקום פרודוקטיבי.

לאחרונה התבשרנו שראשי המהפכה החברתית התפלגו – חלקם פונים לפוליטיקה, השאר מבקשים להמשיך ולפעול מתוך השטח. אך אם השיח המלווה אותם לא ישתנה מן היסוד, למהלכים הללו אין חשיבות. כל עוד לא יתקיים דיון מחודש במעמדם של החרדים במדינה, כל עוד הציבור החילוני ימשיך לממן ולסבסד מאות אלפי אנשים שלא עובדים בשל תירוץ דתי כזה או אחר, כל מהפכה חברתית נידונה לכישלון. המעמד הבינוני והחילונים בקרב העשירונים התחתונים, לעולם לא יזכו לגאולה כלכלית, אפילו חלקית, במשק הנשען רק עליהם.

שמעון גבאי סבור שהעוול הוא דווקא כלפי החרדים


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות