לימוזינה ובננות – סיפורו של צ'יטה, אגדה הוליוודית

מאת:אסף סעדון
שתפו

בחודש שעבר הלך לעולמו צ'יטה, השימפנז הידוע ביותר בעולם. תהילתו באה לו מתפקידים ששיחק בסרטי טרזן. בן שמונים היה במותו. שימפנזה חיה בטבע כארבעים שנים ובשבי כשישים שנים. צ'יטה, כאמור, מת בגיל שמונים ובכך היה לשימפנז המתועד הזקן ביותר (אם כי יש טענות נגד קביעה זו). לעתים קרובות, ובאופן תמוה, ככל שבעל חיים נמצא יותר בשבי – כך חי הוא יותר שנים. זה קורה עם חיות רבות ונובע מסיבות שונות: היגיינה, טיפול במחלות, אספקה תמידית של מזון; בנוסף לאלה, יש גם סיבות פסיכולוגיות המאפשרות חיים ארוכים מהרגיל. הספר האוטוביוגרפי "אני צ'יטה", הנכתב לכאורה על ידי צ'יטה עצמו, מציג שימפנז שנהנה מחיי הוללות וזוהר של כוכב הוליוודי. הקריאה בו, לאחר מותו, מזמינה השתעשעות ברעיון הסלבריטאות כשבי האולטימטיבי.

באחד מתפקידיו הראשונים
באחד מתפקידיו הראשונים

הספר נפתח בציטוט: "כוכב קולנוע הוא לא ממש יצור אנושי" (מרלן דיטריך) ומיד זורק את הקורא לאחד הניסויים המעניינים ביותר שנעשו בתקופה המודרנית: הסלבריטאות. דובר רבות על הסיכונים הנפשיים הכרוכים בלהיות מפורסם: התחושה שכולם מכירים אותך ואתה לא מכיר אף אחד, נרקיסיזם חולני וניפוח האגו עד כדי מוות (ראו מקרה דודו טופז). נראה כי שימפנזים, הרגילים לניסויים קשים הרבה יותר, פיתחו עמידות למצבים כאלה. צ'יטה חווה את הוליווד דרך עיניים ציניות אך עם זאת קלילות, תוך נוסטלגיה בריאה לעברו בג'ונגל האפריקני.

 חיכוכים עם צ'אפלין

חטיפתו מהג'ונגל והשתלשלות חייו עד שילובו בהוליווד נתפסת על ידו כחוויה מורכבת. מצד אחד אכזריות איומה ומצד שני, כהזדמנות נדירה לחיות בסטנדרטים של בני האדם. בניגוד לקופים אחרים שמבקרים את האנושות (כמו השימפנזה מ"דין וחשבון לאקדמיה" של פרנץ קפקא והגורילה מ"ישמעאל" של דניאל קווין) צ'יטה שומר על גישה חיובית מול כל מחשבה מעוררת סלידה מבני האדם. כך, לדוגמה, הוא מודה לאנושות על החרבת הטבע, שהביאה להשמדת הטיגריסים השנואים עליו. אם כי, לטענתו, יש עוד דרך ארוכה עד היום שבו כל החיות יחיו עם בני האדם ויהנו מתרופות נגד דכאון, מסיבות יום הולדת ומעמד של מפורסמים.

 

עטיפת הספר
אוטוביוגרפיה או אלגוריה חברתית?

לאורך כל הספר מתעד צ'יטה את חוויותיו מעולם הזוהר: חילוקי הדעות שלו עם יוצרי הסרט "דוקטור דוליטל", המתואר כ"סרט מחורבן, משחק מחורבן, הכנסות מחורבנות"; התנהגותן הגסה של אושיות הוליוודיות ותיקות; וחיכוכים שהיו לו עם צ'רלי צ'פלין, אותו הוא מתאר כאגו-מניאק לא מצחיק. כמו כן, אהבתו לג'וני וייסמילר ("טרזן") והקינאה שחש כלפי נשותיו של השחקן ניכרת בחלקים רבים. ברקע של כל ההתרחשויות, צ'יטה מעשן סיגריות, משתכר ומאונן בכל זמן פנוי, לרקע צחוק ומחיאות כף של האנשים סביבו.

 ג'ונגל של וילות יוקרה

"אני צ'יטה" לא דורש קריאה מעמיקה או מאומצת, אך גם לא מספק קריאה קלילה ומונוטונית. אפשר לדלג בין חלקים בספר, לרפרף על פני תצלומים משעשעים, ועדיין למצוא חלקים הדורשים עיכוב והרהורים. דוגמה לרגע כזה, הן התובנות שמפיק צ'יטה מצפייה בערוצי טבע ולמידה על מנהגי הרבייה של השימפנזים. תוכניות אלה מעלות בו זיכרונות אבודים על אמו והמחזרים הרבים שהיו מבצעים בה את זממם מול עיניו המבולבלות. הספר לא נופל, כפי שהיה ניתן לצפות, להאנשת-יתר נאיבית, והזיכרונות ממצבה הרפואי המטריד של אמו לא גורמות לו לתחושת אי-נוחות, אלא להפך – "הנפיחות הווגינלית המהודקת והמרהיבה שלה, שגדלה לכדי פי שניים מראשה, הייתה משוואה לוהטת של פילוג".

האוטוביוגרפיה של צ'יטה היא נקודת מבט בוטה ומשעשעת על תופעת הסלבריטאות, אך עם זאת, עצם קיומה מצביע על בעייתיות. בעוד והכתיבה חפה מהטפה מוסרית שחוקה על זכויות בעלי חיים, באופן לא מודע היא מעודדת הטפה על זכויות בני האדם, או לפחות אלה שאנו מתיימרים להציג ככאלה. הבדיחה, בסופו של דבר, היא על חשבונו של הקוף. מעמדו כסלבריטאי לא משנה את העובדה שהוא עדיין חיה, יהיה זה בג'ונגל, בוילות יוקרה הוליוודיות או על מסך הטלויזיה. נוח על משכבך בשלום, צ'יטה.

"אני צ'יטה", מאנגלית: יעל אכמון 317 עמ'. הוצאת כנרת זמורה ביתן 2010.


שתפו