געגועים לטוניסיה

מאת:תמה קרודו
שתפו

רחל עלתה לפני 8 שנים מטוניסיה, כשהייתה בת 15. כמעט לבדה, רק היא ואחותה. נופי טוניסיה, ובפרט העיר שלה – לָה גוּלֵט, הם זיכרון מתוק של עיירת קיץ, ים, בתים לבנים ורחבים וגגות גבוהים. היום היא גרה באשקלון עם אמה ושתי אחיותיה. "אנחנו שלוש בנות, אני באמצע". בין טוניס לישראל, בבית של הרמוניה נשית, נוצרת לה אמנות מהטבע ומהזיכרונות.

למה עליתם לישראל?

"עליתי עם אחותי הגדולה להמשיך את הבגרות בישראל כי בטוניס כבר לא היו יהודים בבית הספר, ואז המשפחה הצטרפה. באנו ישר לאשקלון דרך הסוכנות היהודית, בטח בגלל שאנחנו מזרחיים. הייתי שם (לה גולט) היהודייה היחידה ברחוב, כל הבית היה סורגים, דלת עבה עם מנעול גדול. הייתי לא חברתית בכלל, בלי חברות וחברים. כשהגעתי לישראל, לפנימייה, פתאום הייתי בחברת מלא בנות, בישראל אפשר להרים את הראש ולא להסתכל ברצפה. בטוניסיה, אם תרימי את הראש – הערבי ירדוף אחרייך וירצה להתחיל איתך כי את יהודייה. מזהים אותנו כי אנחנו לבנות. הרבה פעמים היו ערבים שהיו רודפים אחרי ברחובות."

"ללא כותרת"
אמנית:רחל גנם (קרמיקה)

מתי התחלת לעשות אמנות?

"ציירתי שם לבד בבית בטוניסיה. הייתי מעתיקה הרבה ציורים מצלחות פורצלן: ציורים יפניים ודמויות מהמעמד הגבוה בורגני. פה במכללה לדוגמה, פיסלתי שמלות קטנות, מקרמיקה. זה הזכיר לי את הילדות, תמיד רציתי שמלה הכי יפה מכל האחרות. עכשיו התחלתי לצייר נרקיסים, אבא תמיד היה קונה לי את הפרח הזה באביב, וזה הכי אני, תמיד רציתי שיאהבו אותי, כמו הנרקיס. גם את השקדייה אבא היה מביא לי בילדות ועכשיו התחלתי לצייר אותה. בזמן האחרון אני עושה הלחמה על עץ. עשיתי תמונה שמדברת אלי: נוף במדבר בטוניס עם גמלים. לא רציתי שזה יהיה סתמי אז הוספתי פרפרים וכוכבים – נוף קצת סוריאליסטי. יש לי הרבה ציורים על גבול הרומנטי-סוריאליסטי. האמת, אני רוצה לחזור לטוניסיה כדי לבטא את האמנות שלי, אני רוצה לטוס חזרה ולצלם סרט, הבית עדיין קיים, הוא שלנו. סרט זיכרון על ילדה שבוכה וילדה שצוחקת אולי…"

שפה חדשה, לימודים – איך את מסתדרת? האמנות עוזרת?

"מאוד קשה לי לכתוב, עכשיו אני יותר מבינה. השנה התחלתי לדבר בשיעורים. יש לי חונכת פר"ח, אני מקבלת עזרה בעבודות ומחפשת תמיד את המאמרים בצרפתית. האמנות זו תרפיה, אני יכולה להירגע שם. זה עוזר לי להתחבר הביתה, אבל זה גם כואב. העיסוק בעבר מגלה לי כמה זה פאסה. את רק יכולה לדמיין, להיזכר. וגם אם תפסלי הכי מדויק והכי דומה, הצופה לא יכול להתחבר עד הסוף, הוא לא מבין אותי עד הסוף. למשל השקדייה – "אה יפה" אבל לא כמו שזה אומר לי. בחלום שלי הייתי רוצה לדעת לכתוב איך שצריך, לספר, קצת להיות מפורסמת כזו. אבא שלי תמיד רצה שאכתוב את סיפור חייו, וגם אני – מי יכתוב עלי אם אני לא אכתוב על עצמי. הייתי רוצה לדעת לכתוב בצורה שנוגעת ללב, כי אני חושבת שחסר פה ספרות של מזרחים. של הדור הראשון שכתבו על החוויה שלהם מהמדינה שעזבו, על מה הם ויתרו בחו"ל".

איך היה החינוך בטוניס?

"החינוך מאוד שונה. פה לא בודקים את הגבולות אלא עוברים אותם. בטוניסיה – מרצה שמדברת, אוי ואבוי לך אם אתה מעיז להתעטש בזמן הדיבור שלה. זה נקרא להתחצף, ואז אתה יוצא מהכיתה. אני הכי חטפתי שם, הייתי מה זה שובבה".

"ללא כותרת"
אמנית:רחל גנם (הלחמה על עץ)

מה את מאורסת? (ראיתי יהלום מבצבץ לה על היד)

"כן. יש לי חבר חצי ארגנטינאי – חצי אלג'ירי. ההורים שלו חרדים. אני הרבה מדברת איתם בנושא הדת, והאישה. אני לא חרדית, אני דתייה מסורתית ואני יכולה להגיד לך מהצד, שהחרדים הם לא דומים בכלל למה שמראים בטלוויזיה. הם אנשים טובים מאוד. כל מה שקרה קשור רק לקבוצה אחת קטנה קיצונית. בכל מקרה, חתונה זה כיף אבל הכי קשה עכשיו. זו אחריות, צריך שיהיה אוכל חם בבית, אני גם מעדיפה לעבור לגור יחד אחרי החתונה ולא לפני החתונה, זה יותר יפה כזה. כשאני חושבת על העתיד שלי זה מלחיץ קצת. חבר שלי בקבע, ואני צריכה למצוא עבודה מסודרת כי אני צריכה להכניס כסף. אם אני לא רוצה ללמד אמנות אז מה אפשר לעשות? לעבוד בסופר, בתחנת דלק. לא בא לך, בן אדם שמסיים ללמוד לא בא לו לעבוד בעבודות כאלה".

איך הרגשת את הנוכחות הצרפתית בטוניס?

"אני מרגישה שזה עשה טוב לטוניסאים. הם יודעים לדבר צרפתית. זה תרם לתרבות, כל הרעיונות מצרפת הגיעו אליהם: בחינוך, במחשבות. זו מדינה שעדיין לא כל כך מודרנית, לא ברמה של אירופה, אבל יש לאנשים שגרים שם מחשבות על חירות ויש להם גם ערכים טובים. למשל עזרה לזולת, הגברים היו ג'נטלמנים, היו פותחים לנשים את הדלתות או עוזרים להן להרים שקיות כבדות. בקשר לתרבות הטוניסאית, אבא שלי היה פוחד מערבים טוניסאים והוא לא היה נותן לנו להתקרב אליהם אז אני לא מכירה את התרבות. היינו בקהילה מאוד סגורה – אנחנו עם עצמנו, למרות שבבית ספר היינו לומדים ערבית. למרות הכול, הכי הייתי מבינה את הערבים שם, לא היה לי גזענות. פה בישראל זה נכנס לי לראש "הם השונים וההורגים". בטוניסיה הייתי גרה, חיה, מדברת איתם. למרות שהיו אומרים לי "יהודיה תחזרי למדינה שלך" עדיין הייתי בגישה של לנסות להסתדר איתם, הם הרוב שם, איפה תקני משהו אם לא אצלם".

"ללא כותרת"
אמנית: רחל גנם (הלחמה על עץ)

חזרת לביקור בטוניסיה?

"חזרתי אחרי שנה שחייתי בישראל. פתאום פחדתי שם הרבה יותר. ראיתי את האנשים קטנים יותר, מכוניות קטנות יותר. מדינה לא מודרנית, מלוכלכת. אבל אם תכתבי את זה, זה הורס את הזיכרון שלי. שאני פה אני רוצה לחזור לשם, שאני שם אני רוצה לחזור לפה. לא רוצה להיות לא בישראל ולא בטוניסיה". אז לאן היית רוצה לעבור? שאלתי. "איפה שהייתי בילדות: בביטחון, בשלווה עם העם".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות