אל תפחד

מאת:עמרי הרצוג
שתפו

החדשות על מותה של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות, היכו אותי בהלם; הלם שבדרך כלל מלווה בשורות איוב הקשורות לאנשים שהכרתי אישית, שחיבבתי מאוד. את מוריסון לא הכרתי: פעם אחת, נכחתי בהרצאה פומבית שלה בהולנד. היא הופיעה בטורבן צבעוני גדול על ראשה ובשמלה צבעונית. לא הצלחתי להקשיב לה, לא באמת; הייתי אחוז יראה. היראה הזו קשורה להלם של פטירתה, כי היא הייתה קרובה אליי, כמו לרבים אחרים ברחבי העולם, גם אם לא ידעה זאת. המילים שלה נחקקו בזיכרוני, והרושם של הקריאה בה נשאר תמיד אפוף בתדהמה: איך אפשר לכתוב כך? איך אדם, בשר ודם, יכול לכתוב כך?

בקורס "תיאוריות של מחקר תרבות" אני תמיד מזכיר אותה, על אף שהיתה סופרת ולא תיאוריטקנית. סטודנטים שלמדו את הקורס אולי זוכרים את שמה, אבל כנראה שלא את ההקשר – למען האמת, אין סיבה לדבר עליה בקורס. אבל אני מזכיר אותה תמיד, מזהיר ש"זה יהיה במבחן!". זה לעולם לא במבחן. כל שאני רוצה הוא ששמה ייחקק בזיכרון. אולי פעם, בחנות ספרים, מישהו ייקח את הספר לידיו כי צליל שמה מצלצל מוכר מאי-שם, וייכנס לתוכו, כפי שאני נכנסתי.
רומן אחד שלה, שנקרא "חסד", נפתח במילים "אל תפחד". את המילים הללו מפנה הגיבורה, פלורנס, לגבר שהיא אוהבת, ושאינו משיב לה אהבה. אבל אלו גם מילים שמופנות כלפיי, הקורא בספריה של מוריסון, משום שהכניסה אליהם, אל הסיפורים, טעונה ביראה גדולה. אין זו ספרות שנקראת כלאחר יד. בעולם שמוריסון בוראת אין הפוגה: היא רוצה את הקורא לעצמה, כל כולו לעצמה, ללא שהיות. אז היא משעבדת אותו ומערסלת אותו חליפות, בתנועת ערש של חריפות ורוך, קשיות וחמלה. מי שנכנס אל תוך כתיבתה נדרש מבלי דעת לוותר על עצמאותו, להשיל אי-אמון ומחשבות כפירה. הרי אוהבי ספרות הם דתיים, באופן שמשלים כל דת אחרת; לדת הקריאה יש טקסים וחוזים משלה, ונוצרים בה יחסי קדושה והלכות אמונה. הספרות של טוני מוריסון היא מקום למאמינים.

ובמקום הזה יש תמיד – בראש ובראשונה – ארכיטקטורה מרהיבה, שתמיד קודמת לסיפור עצמו, מקיפה אותו, מצויה לעצמה: מסדרון ראשי, שממנו מתפצלים חדרים. מי שקורא פוסע במסדרון הראשי, הוא סיפור המסגרת, ומדי זמן מוזמן להיכנס להסתעפויות, לשוטט בהן ואז לחזור על עקבותיו. אבל אם יביט אחורה, לאחר שחצה את הבית, יגלה שלא היו מסדרון וחדרים, בוודאי לא ממשיים כפי שנדמו בתחילה: זה היה אולם רחב ידיים, רק אחד, פתוח לרווחה. איך זה יכול להיות?
מוטב להותיר זאת כקסם, כמו שמוטב להביט בקלידוסקופ מבלי לדעת דבר על השתקפויות, עדשות ומראות. כי מוריסון כותבת ספרות פגאנית, שקודמת להגדרות כמו "ספרות אנטי-ריאליסטית" או "פנטסטית", שמבקשות למסגר את הידע שהיא אוצרת – או להסגירו. יש שם ידע אחר: ידע שנחשף עם פרופיל של כלב באדים של המים הרותחים בקומקום, של בובה מקליפות תירס שיושבת על מדף ואיזו רשעות משטחת אותה בפינת החדר. ישנם סימנים שתובעים הסבר, ישנן אזהרות ונחמות בתנועת החפצים, באוושת הרוח, בצבע העלים: כל אלו מספרים איזה סיפור בראשיתי, שכבר אי אפשר כבר להסבירו במלואו. מי שמהלך בבית הופך קשוב לו, מהלך בעיניים פקוחות, מתנער ממה שמסמא אותן: מידע על מוסר, כפירה וצניעות, על תשוקה ועל ריסון, על פשע ועל מחילה.

וגם מהידע על הטוב ועל הרע צריך להשתחרר, כדי ללמוד אותו מחדש, ומוריסון היא סופרת שמבקשת להקנות ידע חדש באמצעות השפה. היא מפרה את השפה שכורכת יחדיו את הדמות השחורה עם מנעד המילים שמעצבות אותה בדמיון, עוד טרם נוכחותה: כהה, אפלה, חשוכה; משחררת את הדמות האירופאית מהלובן הנקי, הבהיר, השקוף; את האישה מהעדינות ומהמסירות, ואת הגבר מתירה מהחוזק ומהתאווה. היא מערבבת מין שאינו במינו – כמו מכשפה מעל נזיד – רוקחת יחדיו דמויות שחורות ובהירות, נשיות וגבריות, מטשטשת את סימני הגזע וסימני המגדר,משחררת את גיבוריה מהפיזיות שמגדירה אותם ואת טיבם, מבלבלת את הסימנים שהקורא רגיל לתת בדמויות, ובבני אדם, עוד לפני שהוא מזהה את פניהם.
לכן היא כותבת על עבדות; היא חוזרת לעבדות, כי העבדות רק שינתה את פניה. עדיין בני אדם משועבדים לצבע עורם, למינם, למעמדם; עדיין חשופים למבט שבוחן אותם ושופט אותם כשחורים או כלבנים, כנשים או כגברים. היא לא תכתוב יותר, אבל היא כתבה די: ספרות שהפכה בת לוויה בחיים של קוראיה, שלי; שמעמידה מולם מראה, ומשחררת אותם.


שתפו