אני אהיה דולפין בגיל 30

מאת:גילי גוב
שתפו

אני אוהבת את אום כולתום למרות שפעם דמיינתי איך אני חונקת את וליד ברגע שהטרנזיסטור שלו התחיל לנגן. יש מלא סתירות ואי דיוקים בין הזיכרון שלי לבין מה שהיה באמת. דמיינו לעצמכם אותי, עם נעלי דוק מרטין, חולצה קרועה של איזו להקת שוליים, לא נוער שוליים, שרשרת שעליה תלוי מצית ונובלס בכיס. מטע משמשים. פסטורלי, נכון? זהו, שלא.
היינו שמונה פועלים, שווים לכל דבר. אולי חוץ מזה שאני הייתי הבת של הבוסית. אחי הגדול, בת הדודה שלי, יואב שחזר מהודו בצורת מסיבת טבע, שלושה פלסטיניים ושני תאילנדיים. כל יום עלינו על הטרקטור בשש בבוקר ומתחילים את היום הארוך, החם והמשעמם. הייתי דלוקה על יואב, אבל הוא הזדיין עם בת הדודה שלי. הייתי דלוקה גם על סולופון, אבל גם הוא הזדיין עם בת הדודה שלי. בעיה. הבנתי שאני צריכה לגדל ציצים כדי שהמין הגברי יתייחס אלי. אבל מה לעשות? אלוהים לא עמד לצדי. לא גדלו לי הציצים. יואב שיחק אתי כמו צעצוע חדש עד שהשתעמם. השעמום שלו נדבק בי עד היום.
בסוף כיתה ט', המורה מרים ברנס כתבה חיבור המתאר איך נהיה כולנו בפגישת מחזור בגיל 30. משום מה היא כתבה שאגיע עם חמישה ילדים הולכים אחרי כמו ברווזונים. באותו רגע גיחכתי ביני לבין עצמי. "אני אהיה דולפין בהודו בגיל 30". באופן מוזר היא שתלה את הרעיון הזה במוחי ואימצתי את הרעיון.
ביום שביבי עלה לשלטון ב-96 נפגשתי עם רועי, לימים בעלי. כשהייתי בת  22  נולד הבן הראשון שלי, חזרתי למושב. עשיתי את כל מה שמצפים ממני במשך עשור: הינקתי, בישלתי, עישנתי, כיבסתי, רזיתי, קיפלתי, עישנתי, השמנתי, שכבתי, ביקרתי, עישנתי, בכיתי, הקשבתי, עישנתי וצחקתי. חייתי את החיים של שנות השמונים – רק בשנות האלפיים.

שלולית חורפית. צילום: גילי גוב

הייתי בת 12. הדעות חלוקות בעניין הגיל, נגיע לזה בהמשך. זה היה שבוע חורפי וסוער של ינואר. בקדמת החצר שלנו הלכה וגדלה שלולית ענקית. הגשם לא פסק כמה ימים ואתו הלך וגדל השעמום. חזרתי מבית הספר מיואשת מעוד יום נטול שמש. הצצתי החוצה. השלולית קרצה לי. התפשטתי. יצאתי. קפצתי למים. המים העכורים מילאו אותי בקור הכי חם שיש. טיפות הגשם שרפו לי את העור. שחיתי. צללתי. שרתי בקולי קולות. ד"ר וולקשטיין היה קורא לרגע הזה נשגב. רגע שלא ניתן לתאר במילים. רגע שמתערבבים בו התעלות, פחד, אי ודאות ושלמות. באותו רגע הייתי מאושרת.
מה שלא ידעתי הוא שגולדברג, השכן ממול, ראה אותי נכנסת עירומה לשלולית וטרח לספר לפרלמנט של המושב. בכל פעם שהוא פוגש אותי הוא מזכיר לי את הילדה העירומה, הרטובה. ובכל פעם הגיל שלי עולה ועולה. בפעם האחרונה שהוא פגש את הבן שלי היה לו חיוך סוטה על השפתיים "אתה יודע שאמא שלך קפצה עירומה לשלולית בגיל 15?"
"תעוף מפה" שמעתי את עצמי שואגת בפרוזדור, בחושך, לבושה בסמרטוטים עם כתמי הנקה. קפאתי. כאילו אני עומדת בשדה מוקשים. וכל תנועה קטנה ואפילו נשימה תחסל אותי סופית. ראיתי את הצללית שלו יוצאת מהחלון. לפני החלון הפתוח. מאחורי, בחדר, יונתן בוכה. אני לא זזה. לא נושמת. הטלפון במטבח. לא זזה. פתאום קופץ לי זיכרון. יום כיפור בחוץ הצפוני באילת. ישנו באוהל, שלוש חברות. לפנות בוקר אני מתעוררת מרעש. בחצי עין אני רואה שמישהו חותך את האוהל. אני משתתקת. הוא שולח יד שעירה אל התיקים שלנו ושולף אותם אחד אחד. אני לא זזה. מעמידה פני מתה. הפחד שיתק אותי. אבל לא הפעם. הפעם שאגתי ואז פחדתי.

המעריצה מספר אחת של משינה בשכבה ח' זאת אני. במגירה העליונה אני שומרת בקלסר את כל העיתונים, הכתבות והתמונות שלהם. אני ארכיון מהלך. כל המחברות שלי מלאות במילות השירים. כל דף מוקדש לחבר אחר בלהקה אבל איגי דיין היה האחד. ימים שלמים דמיינתי איך אנחנו נפגשים, מתאהבים, אני מצטרפת אליהם לסיבוב הופעות בארץ ובכל הופעה איגי מקדיש לי את "אהובתי". אני נמסה.
ואז משינה מגיעים להופעה אצלנו במועצה. כל החברה מהמושב, השכבה ובית הספר באים. ואני המעריצה הבלעדית העליונה בשורה ראשונה. הלב בתחתונים, הרגליים בידיים והראש בלב. הם עולים אני כמעט צונחת. הם שרים אני צורחת. וברגע של ערפול. של חוסר בהירות. אורי לוחש לי: "תראי כמה איגי קרוב. בואי נראה אותך עולה לבמה ונותנת לו נשיקה".
כאן אני עוצרת לרגע. להבהרה. אני ילדה שקופה, רדופה. מפחדת מהצל של עצמה. ילדה פחדנית והססנית. שקטה ונעלמת. "רני בפריז" התחיל להתנגן על הבמה. כנראה שכוח האהבה וההערצה הרימו אותי לבמה, אחרת אין לי הסבר למה שקרה. אני על הבמה, איגי נמצא מרחק של כמה צעדים. יובל שר ומסתכל עלי, המאבטחים מסתכלים על יובל ועלי. ואני קפואה. הלב אומר "רוצי לאיגי" אבל הרגליים מתחילות לזוז לפי הקצב. אני מתחילה לרקוד. המאבטחים באים לגרש אותי אבל יובל עוצר אותם בתנועת יד קלה ואומר: "היא נשארת לרקוד אתנו" ואני רוקדת עם יובל, עם שלומי ועם מייקל. נשארתי לרקוד כל השיר. בסיום יובל הוריד אותי מהבמה כמו נסיכה. את שאר ההופעה אני לא זוכרת. הרבה דברים לא זוכרים. אבל זה שאחי לא דיבר אתי חודש בגלל הריקוד אני זוכרת. ועוד איך זוכרת.
"תן לי שכטה". סידרתי תלתל ג'ינג'י סורר ונשכבתי פזורת איברים על השטיח.
"אין סיכוי, ההורים שלך יהרגו אותי". יואב נשכב צמוד אלי, מפזר ריח משכר של חלום ומציאות. אנחנו שוכבים בשקט, שומעים את הקסטה החדשה שקניתי, "Blood Sugar Sex Magic". מחר הוא נוסע. כנראה שהוא שכח משהו מעצמו בהודו והוא חייב להחזיר את החלק הזה אליו. "סקס כן ושכטה לא? לא ברורה לי החלוקה הזאת". מבט של מבוגר אחראי ננעץ בי והסיגריה הריחנית עוברת אלי. "Under the Bridge" מתחיל, דמעות נבלעות בעשן. אני נשארתי מתחת לגשר. הוא נסע. ולא חזר.

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות