סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

אישה חזקה

אנחנו נפגשים עם עיתונאית "הארץ" נרי ליבנה בבית הקפה "התחתית" ברחוב לינקולן בתל אביב. לא מכבר היא השתתפה בעונה השלישית של "האח הגדול" וי-איי-פי, שם חוללה מהומות. אחרי ההדחה חזרה למקומה הקבוע בבית הקפה שלה. ואנחנו כולנו מסביבה. יום לפני הראיון נחתו שני טילים מעזה על תל אביב. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק.
אבישג: איפה היית כשהטילים נחתו?
חלון אחד שלי נסדק אבל לא קמתי מהספה. הייתי בבינג' בנטפליקס בדיוק. אמרתי: טוב, אז אני אמות, אני צריכה למות מתישהו. עדיף מטילים, טילים יותר הירואי. לפתע נשמע בום אדיר, החלונות רעדו, ושאלתי את עצמי אם אני הולכת למות או לא. ואז כתבתי מיד הודעת ווטסאפ משפחתי נוזף: "תודה ששאלתם, אני בסדר".
הרבה יותר מעניין היה אם היית שואלת אותי איפה הייתי כש"אבראהים אל-אוול" הגיע לנמל חיפה. זה היה בשנת 1956, הייתי בחדר המדרגות על הגב של אמא שלי ששברה קודם את הרגל שלה וזחלה ארבע קומות במדרגות כשאני על גבה למקלט. ושם הגברת אדלר שפיגל, נתנה לי תה רותח והכריחה אותי לשתות.

אנחנו עם נרי ליבנה. 

בני: על מה את מדברת? הם לא יודעים מה זה.
היה מבצע סיני, שהיה מבצע מאוד מוצלח שישראל עשתה בלחץ המעצמות. היא כבשה את חצי סיני ונאלצה לסגת בלחץ המעצמות ששלחו אותה לשם. במסגרת אותה מלחמה, האונייה המצרית הגיעה לנמל חיפה, מול הבית של הוריי. כמה שנים חלפו לאחר מכן, אחי פוצץ לי את הבית בטעות. הוא ניסה לבנות טיל. כל השכנים יצאו החוצה ואמרו: אברהים אל-אוול חזרה! השכן שלנו ששירת בגדנ"ע, שלמה וול, יצא עם מדים כדי לעזור בחילוץ.
גילי: אנחנו מסיקים מזה שגדלת בחיפה.
נולדתי בקיבוץ גשר הזיו וכשהייתי בת שנתיים וחצי הוריי חזרו לחיפה. הם היו בקיבוץ כדי לחסוך כסף לדירה בחיפה, בעיר שבה נולדה אמא שלי, אבא שלה, סבא שלה, והסבא רבא שלה. זו אחת משלוש המשפחות הראשונות בחיפה שהייתה כפר דייגים ערבי פעם. יש לכם עוד מה לשאול אותי?
אבישג: איך הייתה השהות שלך ב"אח הגדול"? איך את מסכמת? היית חוזרת לשם?
בשום אופן לא. כשיצאתי משם הרגשתי כאילו יצאתי מהשבי הסורי, לא מהשבי המצרי שיחסית טוב, אלא הסורי. אבל ככל שהזמן עובר את מתחילה לחבב כמה דברים. למשל, כמה אנשים נחמדים שהכרתי. את זה שיש לי כל כך הרבה מה לאכול, שמישהו מבשל לי שלוש פעמים ביום, אני לא רגילה לזה. פתאום הבנתי שהתחושה הזאת של הרעידות שהיו לי נובעת מרעב. בשעה 4 אחר הצהריים הבנתי שלא אכלתי. זה לא היה קורה בבית האח הגדול. הייתי אוכלת מטבוחה. מטבוחה עם ביצים או מטבוחה עם חצילים, קציצות, אבל מישהו בישל את זה.
אבישג: ראינו גם שבערב היית הולכת לדפוק נשנושי ערב.
ודאי, אני מבינה שזה גרם להזדהות עצומה. הוצאתי מהארון את הפרעת האכילה שלי המשותפת להרבה אנשים.
גילי: כשיצאת, ראית את הפרקים?
לא ראיתי כלום, אני אף פעם לא מסתכלת על עצמי בטלוויזיה, אני לא אוהבת. הסתכלתי על עצמי ב"ארץ נהדרת", אמרתי: חיקוי מחמיא.
אבישג: באמת עשו לך חיקוי טוב.
טוב. זה נורא פתטי, ישבתי לבד בבית בפיג'מה, עישנתי כמובן ונקרעתי מצחוק. לפחות הוציאו אותי חכמה. לא הוציאו אותי אומלטה.


אבישג: זהו, יש טור שכתבת שאמרת שתשעים אחוז מהאוכלוסייה לא אוהבים אותך. את מרגישה אחרת?
כן, כולם אוהבים אותי. עד כדי כך שמישהו תפס לי את היד ליד דיזנגוף סנטר. ואני הסתכלתי עליו במבט מבועת, רציתי להעיף לו סטירה כי ככה חונכתי. ואז הוא אמר לי: "את מהממת. את כוכבת אמתית". עניתי לו: אתה יכול לבטא את האהבה שלך בפעם הבאה רק באופן מילולי? זה נורא מבהיל שאנשים באים וצובטים אותך, זה גם נורא מכאיב. אני חייבת להגיד שאני מפחדת שהאהבה הזאת תיגמר, כי עברו חמש עשרה דקות התהילה אבל הן נמשכות איכשהו. אני יכולה לבכות כשמישהו בא ואומר לי: "אני אוהב לקרוא אותך". זאת אומרת, אני כל כך שמחה שמישהו עוד זוכר שאני לא רק הדבר הזה שמנהל שיחות על הנושא של אם כתוב על השואה בתורה ואם איינשטיין המציא את מכניקת הקוונטים. עלי לציין שהרעיון הדבילי של לדבר על מכניקת הקוונטים לא היה רעיון שלי. זה היה של שי חי. להסביר את מכניקת קוונטים לבן זיני שעדיין לא שמע על אלקטרון ופרוטון. שי חי אמר את המשפט המכונן: "עצם העובדה שאתה מסתכל על אובייקט משנה את האובייקט". ואז בן אמר: הנה אני מסתכל על הרגל שלי והיא לא משתנה".
החוויה היא פוסט טראומטית, מדובר בניסוי פסיכולוגי אכזרי מאין כמוהו. מהרגע שאת מאבדת את תחושת הזמן, המרחב שלך מוגבל ואין לך לאן לברוח ואת לא יכולה לבכות בשקט במיטה, את צריכה לבכות מול כל המצלמות, משהו רע קורה. הרגשתי את המוח נמס, היו חסרות לי מילים כל הזמן. נורא הטריד אותי איך ממשיך השיר של לאה גולדברג "כבד על עפעפינו העולם". סליחה, סליחה שאני אשכנזייה. הלכתי לאח הגדול והוא סירב להגיד לי איך זה ממשיך. נורא הטריד אותי. מה יטריד אותי? השיחות שם על היו על מה יוצא מהבוהן הגדולה ברגל שמאל או רגל ימין. בזה אין לי מה לתרום.
גילי: זה היה סימן שמשהו הטריד אותך? הגירויים של העולם החיצוני.
כל הזמן. כל סימן שמגיע מהעולם החיצוני בצורת הליקופטר, או הצעת נישואין מפוברקת של הבן של ויקי גורם לאנשים להיכנס להיסטריה. היו ימים של שואה אטומית. הגעתי למסקנות חמורות על העם ועל המערכת החינוך ועל מערכת הרווחה. היו שם אנשים עם סיפורי חיים מחרידים שנעלמו לחלוטין מעיני מחלקות הרווחה בערים השונות. זה לא יכול להיות, אני פתאום הבנתי שעל אף שאינני אשכנזייה לגמרי, אני בהחלט אשכנזייה תל אביבית פריבילגית.
גילי: היית צריכה את האח הגדול בשביל להבין את זה?
כן. אני לא פוגשת אנשים. אני יוצאת מתל אביב בדרך כלל לנתב"ג. הייתי בהודו, הייתי בסין. אם מישהו מהאנשים שהיו אתי באח הגדול היה ניגש אליי בבית קפה, אני בטוחה שאחרי חמש דקות הייתי מתחילה לבדוק מיילים בלתי קיימים בטלפון. באח הגדול אין האפשרות הזאת. את צריכה להקשיב כל הזמן ואת שומעת סיפורי חיים כל כך מחרידים, כי מסתבר שבישראל בשנת 2019 עדיין המקום שבו נולדת והמשפחה שגדלת בה קובעים באופן חד ערכי מה יקרה אתך בחיים. זה מזעזע. זו הזנחה של שנים, זו אפליה מכוונת נגד מזרחים שהייתה ולא נגמרה. אם ויקי כנפו הייתה נולדת להורים של ראש הממשלה זה היה אחרת, אבל כשוויקי כנפו נולדה היא לא ידעה אם היא תגיע לגן. אני ידעתי שאגיע לאוניברסיטה. זה היה ברור. גם בני ידע שהוא יגיע לאוניברסיטה.
אבישג: היו לך רגעי שבירה שם. יש סצינה אחת שאני ממש זוכרת.
הסצינה שראו ממנה חמש דקות נמשכה שש שעות של בכי, בכי תמרורים.
אבישג: הייתה שם אמירה על עצמך: ככה נראית אישה חלשה.
קוראים לזה אירוניה.
דווקא כאישה פמיניסטית, מעניין לתפוס את העניין הזה שאישה כשהיא בוכה זה מוריד מערכה.
לא, לא. אני חונכתי להיות ז'קלין קנדי בהלוויית בעלה. לנו יש כבוד. אנחנו לא בוכים, גם לא בהלוויות. אנחנו אציליים עם משקפיים שחורים, בגדים שחורים ארוזים. אני לא בכיתי, הילדים שלי מעולם לא ראו אותי בוכה. זה לא שלא היו לי משברים בחיים. הייתי לוקחת בייביסיטר ויוצאת לבכות ברחוב. נורא קשה לי להתבטא באופן כל כך רגשי מול אנשים ומצלמות. אני בכיתי גם על זה שאני בוכה, ועכשיו הילדים שלי יראו את זה. יחשבו שרע לי. והם נורא דואגים לי.
גילי: לפעמים זה לא משנה מה הכוונה שלך אלא מה הצופה מקבל מזה. מה הוא לוקח מאמירה כזאת.
זה תלוי באינטליגנציה של הצופה, אני חושבת. אני לא חושבת שלאישה חזקה אסור לבכות. אני גם לא יודעת מה זו אישה חזקה. אני חושבת שאישה חזקה הוא כינוי שהמציאו גברים כדי להגיד לך שאת לא צריכה כלום, תסתדרי לבד. זה סוג של התחמקות, אישה חזקה.
זה מיתוס?
זה מיתוס כמו שגברים שמים אותך על כן ציור ואומרים לך: את נפלאה. את תסתדרי לבד. מה פתאום יש לך כאב ראש? לדבר כזה נשגב כמוך יש כאב ראש? זה מאוד קשה. אני מדברת כאילו אתם מבינים אותי אבל יכול להיות שלא.
שלו: מה הילדים שלך חשבו על השהות שלך בבית?
הילדים שלי חשבו שאני באמת בן אדם נפלא. הם היו כל כך גאים בי. הודעתי להם בחשש שאני הולכת ולא ציפיתי לתמיכה כזאת.
הם עקבו אחרי הפרקים?
יש לי שני בנים בברלין ששם אפשר לראות רק את הפרקים הערוכים, ובן בתל אביב, אבל הוא עובד ולומד והכל. הם חשבו שאני חמודה.
הם לא התנגדו?
לא הייתה התנגדות. קודם כל הלכתי לאח הגדול מסיבות כספיות. קיבלתי בוכטות של כסף שאי אפשר להישאר אדישה אליהן. אגב, אמרו לי: יבוא גם איש רוח ימני. אמרתי: יופי, בני ציפר מגיע. בסוף הביאו את עדי לאון.
אבישג: הוא בא על תקן איש רוח הוגה דעות?
הוא איש טוב עם חוש הומור. לא שאני חושדת שהוא אי פעם יקרא מה שאתם הולכים לכתוב. הרעיון הזה שהוא לא מרים מזלג כי מלי, אשתו, מחזיקה אותו כמו מלך בבית. או לשאול את נטלי למה היא לא מגדילה את החזה ואת עדן למה היא לא חותכת למטה. זה דברים שלא שמענו עליהם בתל אביב. פה האנשים הם נורא פוליטיקלי קורקט. למזלו התגלה כישרונו המוסיקלי ואת זה אני מאוד מעריכה. זה בן אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות ואני מאוד מעריכה את זה. אני רציתי פסנתר וקנו לי פסנתר. הוא רצה פסנתר או אורגן ואמא שלו לקחה עבודה שלישית. מסתבר לי שבאמת קשה לחיות בארץ הזאת. לא שלא ידעתי את זה קודם אבל זה אחרת לקרוא את זה בעיתון ואחרת להבין מה עבר על אנשים. יצאתי משם מאוד סוציאליסטית.
נדב: איך זה לחיות בתור עיתונאית ולהתפרנס מזה?
רע. אני גם בזבזנית מטורפת. אני לא בדיוק מתעמתת עם מצבי האמתי אף פעם. להיות עיתונאי זה הכי סבבה בעולם, שיהיה ברור. לעשות את מה שאתה הכי אוהב זה כיף ועוד בעיתון הכי טוב. הרצון לחיות בתל אביב ועוד לבד יש בזה משהו הרפתקני. ברור שאם הייתי נשואה היה לי יותר קל. אישית הייתי אלמנה אם הייתי נשואה. כמובן, אני יכולה לחיות במצפה רמון, שם אהיה העשירה של העיירה.

גילי: איפה חיית לפני תל אביב?
חייתי 31 שנה בירושלים. גם כשכבר לא הייתי נשואה. אני מאוד אוהבת את ירושלים. היא הייתה עיר מדליקה כשהגעתי אליה בשנת 1975. קראתי את אחד הספרים של ראובן קריץ, שתיאר את זירת הסטודנטים הקסומה בירושלים והגברים הנאים שאחד מהם מסתבר היה גרשון שקד, גבר מקסים אך בלתי נאה לחלוטין. הגעתי לירושלים מחיפה וכבר ביום הראשון פגשתי את גרושי לעתיד ומאז הכול היסטוריה. נולדו שלושה ילדים.
שלו: הילדים שלך גרים בברלין? קשה לך שהם לא גרים בארץ?
לא כולם בברלין. הבן הגדול שלי, שהשבוע עשה את המעבר מהאוניברסיטה להיי טק. ואחד מהתאומים שהוא פיזיותרפיסט. דוד גר ביפו. מצד אחד אני רוצה שהם יגיעו אלי כל יום שישי לארוחת ערב. מצד שני אני נוסעת הרבה והם באים הרבה. יש משהו כיפי להיות סבתא אינטנסיבית לשבועיים. אני לא בטוחה שהייתי משתלטת על הקטע של איסוף מהגן כל אחה"צ ובייביסיטר. זה גם קשה וגם לא. אני רואה שהם שמחים וטובי לבב.
גילי: הם מתכננים להישאר שם?
אמיתי בטוח לא, ונעמן אני גם לא חושבת. כל פעם שהם באים לארץ הם מחליטים שהם רוצים לחזור ואז כל פעם אחד מהם מחליט שזה לא הזמן המתאים. הם מרבים מאוד להיות בארץ. יש משהו מאוד קר ומנוכר בחוויה של גלות. ואלה ירושלמים שחלמו להיות ערסים ירושלמים. לא הצליח להם כי קראו להם הירשפלד. מצד שני הם מאוד גבוהים ואף אחד לא הרביץ להם. אני מאוד ממליצה לעשות ילדים גבוהים מטעמי ביטחון.
שלו: לפני הכניסה שלך לאח הגדול היה פוסט בפייסבוק שלך שהפך לוויראלי.
זה כבר סיפור של כמה שנים. מעשה שהיה כך היה. הפוסט הזה עם הג'וינט.
זה הסעיר את הפייסבוק אני זוכר.
"פתאום נודע לי שאני ויראלית. נסעתי לאיזה כינוס עיתונאים בבודפשט. חברי הטוב, ניר סלונים, שהוא צלם מחונן, צילם אותי על גדות הדנובה. יום קר בדצמבר. שלושה שבועות לפני זה הפסקתי לעשן. סיפרתי לכולם שהפסקתי. בני, דוד, אמר לי: "הבעיה שלך שאת פשוט מכורה לגמילה. כדי להיגמל כל פעם את צריכה לחזור לעשן". אז כתבתי לכל הדואגים שמדובר בג'וינט.
שלו: זה מסביר את הכיתוב.
הכיתוב הזה לקח פחות משנייה. זה הפך לוויראלי. אף אחד לא שם לב למעיל שאני לובשת בתמונה. זה מעיל של חברתי עמנואלה, מעיל עור אדום עם פרוות מינק בתוכו. לא אני קניתי, היא קנתה, לא אני רצחתי את המעיל. לצערי הוא נורא גדול עלי עכשיו. אני כבר לא יכולה ללבוש אותו.
נדב: איך זה להיות בתקשורת כל כך הרבה שנים וכל הזמן התקשורת משתנה.
אני כנראה לא אהפוך לאושיית רשת או איך שקוראים לזה, ולא יהיו לי חמישים אלף עוקבים אף פעם. גם כי אין לי מה להגיד, כפי שאתם שמים לב, וגם אין לי מה ללבוש ואין לי ילד בן שנתיים וחצי כמו לנטלי דדון שיכולה להפוך אותו לכוכב רשת עם חמישים אלף עוקבים. מאז שהוא נולד הוא עובד באינסטגרם.
נדב: איך את חיה בתוך העולם ההולך ונעלם של העיתונות הכתובה?
קודם כל, כל מי שעובד ב"הארץ" הוא בן אדם מאוד אופטימי. ברור שמספר הקוראים הולך ופוחת ורוב הקוראים נמצאים בדיגיטל. היום, אם מישהו ישאל אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, כנראה שלא הייתי עונה עיתונאית, מתוך הכרת מצב העיתונות, המשק ואפשרויות התעסוקה. העניין הוא שאני כשלעצמי עדיין מאוד אוהבת את מה שיהודה עמיחי כתב בשירו: "ליד מיטתי משק כנפי עיתון, אין מלאכים אחרים". אני מאוד אוהבת את הדימוי הזה. יש תחושה של סוף העולם. הטעויות האיומות שיש באינטרנט, לא בודקים עובדות והכתיבה הפכה לשטוחה ורדודה כי הכל צריך להיות הרבה יותר מהיר.
שלו: את אופטימית?
זה מה שיש. אני לא רוצה לכתוב ב"מאקו" או ב"וואלה". אני עדיין אוהבת את העיתונות הישנה והטובה. זאת גם הסיבה שאני עדיין קוראת ספרים, שזה גם כבר לא כל כך פופולרי. אני קוראת ספרים מנייר, אין לי טאבלט או קינדל. כשאני נוסעת לברלין, אני לוקחת אתי עשרה ספרים ומשאירה אותם לבנים שלי. יש להם כבר ספרייה מושלמת.
בני: זה לא לגמרי או או, ברגע שאת כותבת משהו בעיתונות הכתובה, העיתונות הדיגיטלית יכולה להפיץ את מה שכתבת ליותר אנשים.
נכון, אני משתמשת בה, לפעמים כשאני זוכרת אני מעלה את הטור שלי לפייסבוק ומקבלת 700 לייקים. מה שלא קורה במהדורה הדיגיטלית של "הארץ". שם בעיקר צועקים עלי שאני שמאלנית מסריחה ואמן שתמותי. אני מתמודדת עם העולם המודרני. קודם כל יש לי ילדים שעוזרים לי בזה. אני כן המון בפייסבוק. בעיני החברות שלי אני נחשבת לגאון טכנולוגי. הילדים שלי עדיין קוראים לי "אנטר". פעם הייתה תוכנה בשם איינשטיין, המסך היה שחור והכיתוב עליו בירוק. ואני חשבתי שאסור לנשוף ליד המחשב, אפשר לשאוף אוויר אבל לנשוף יגרום ל-4000 מילה להיעלם. הייתי צועקת מהחדר: "למה" והבנים היו צועקים: "תלחצי אנטר". עד היום אני לא יודעת מה זה אלט F8. יחסית אליכם ברור שאני כישלון טכנולוגי ויחסית לחברות ולחברים שלי אני די בסדר.
גילי: במעבר חד, בואי נדבר על אלכס גלעדי ועל "מי טו".
הכל כבר נאמר. תראי, קודם כל אין לי שום חרטות. אלכס כנראה לא נועץ באנשים הנכונים והגיש תביעת דיבה נגדי וחזר בו. זה נגמר בהתכתבות ובגישור. המגשר שאל אותי מה אני מוכנה להגיד כדי לעזור לאלכס לרדת מהעץ. אמרתי שאני מוכנה להגיד, בגלל טוב לבי, שאם היצור המאוס והמגעיל הזה לא יפנה אלי יותר בחיים אז הוא יישאר בחיים. המגשר אמר שזה לא עוזר ולמחרת אלכס התקפל וחזר בו מהתביעה.
בהקשר הזה, אני חושבת שהקמפיין "מי טו" מאוד חשוב אבל אני גם חושבת שיש בו לפעמים שימושים לרעה. צריך לכנס ועידה מיוחדת, אולי בראשותי, כדי להסביר מה זה כן הטרדה מינית ומה זה לא הטרדה. יש דיבור מלוכלך שהוא חלק מדור. ויש הערות סקסיסטיות מכוונות. יש הטרדה מינית כמו התערטלות, יש תקיפה מינית ממשית כמו לגעת ולשלוח ידיים ויש אונס. בין כל אלה יש הבדלים תהומיים. אי אפשר לשים את כולם בסל אחד.
שיהיה ברור, אני פמיניסטית, אבל יש לי ביקורת על פמיניזם אידיוטי שמתעסק המון בשפה ולא בהתנהגות. זה מאוד מעייף כשאת צריכה להחליט אם לקרוא לבן זוגך בעלי, האחר המשמעותי שלי או שותפי לחיים. די, בעלי וגמרנו. יש פמיניסטיות חכמות וטובות שלא כל פרשייה מציתה אותן, לא מתעסקות בדקויות. בן אדם אומר לך משהו, את צריכה להעיף לו סטירה ונגמר הסיפור. את לא נועדת להיות קורבן. אני מאוד נגד התקרבנות. האופן שבו פעלתי נגד אלכס גלעדי לא היה בשום צורה קורבני.
חשבת אי-פעם ללכת לפוליטיקה?
לא. א' אף אחד לא פנה אליי. ב' אני חושבת שהכישורים הפוליטיים שלי לא ניתנים לשיפור. הם לא קיימים. אין על מה לעבוד. אני לא רואה את עצמי יושבת על ברכיו של עמיר פרץ המסכן כדי להיכנס למפלגת העבודה. לא. לא. במשך שבוע, סבא שלי היה חבר כנסת. הוא מונה על-ידי בן גוריון שחיפש פרענק מחמד משכיל.
מה היה שמו?
אברהם כלפון. בכנסת השנייה. ואז הייתה הצבעה על חוק מיסי נפקדים. שזה חוק שקובע שניתן להפקיע את כל הנכסים של הערבים שברחו או גורשו בארבעים ושמונה. סבא שלי שהיה מזכיר עיריית חיפה שראש העיר היה חסן שוקרי וגדל עם ערבים, הצביע נגד. אז בן גוריון אמר לו "לא בשביל זה בחרתי אותך" והעיף אותו מהכנסת. אני חושבת שאני די דומה לסבא שלי.
בני: אמרתם שתשאלו על חוקר הספרות אריאל הירשפלד, על זה שהתחתנת והתגרשת ממנו פעמיים.
התחתנתי עם אריאל, הגעתי למסקנה שאני כל החיים שלי מגיל 16 הייתי כל הזמן בזוגיות, אז למעשה התפקיד התחלף ורציתי להיות לבד. עזבתי את אריאל, עברתי לתל אביב שעוד לא התחילה לקרות. מדובר על שנת 79. תל אביב הייתה מקום מנומנם והתגעגעתי מאוד לירושלים כל הזמן. חזרתי לירושלים, באיזשהו שלב גירושינו עלו על שרטון, נכנסתי להיריון אז התחתנו שוב.
גילי: כמה זמן הייתם גרושים?
שנתיים. התחתנו ב-76, נפרדנו ב-78, נעמן נולד ב-81. ואז נולדו גם דוד ואמיתי ואז שוב נפרדנו, ולא חלפו אלא 15 שנים והוא כבר נתן לי גט. זה מפני שהוא רצה להתחתן עם הסופרת בתיה גור. אריאל מבשל נפלא, הוא איש מאוד טוב, הוא אבא נהדר, סבא נהדר, זהו. כשהייתי בת 22 קיבלתי ממנו ספר שהוא כרך לבד עם מאות ציורים של פרחים. נפלאים. הוא מצייר נהדר. הוא לא יודע לצייר מהדמיון, אבל הוא פשוט אמן הטכניקה והציור. הוא גם יודע איך קוראים לפרחים שהוא מצייר, בעוד שאני מבדילה בין רקפת לברוש בוודאות, כל השאר זה עניין של ניחוש מושכל לפי טון השאלה.
כשהייתי עם אריאל ידעתי להבדיל בין עצים. למדתי המון מאריאל, באמת. הוא בא מבית הרבה יותר תרבותי מהבית שלי. להורים שלי היה אלוהים אחד וקראו לו השכנים.