כרוניקה של הזעה

מאת:רחלי ורצברגר
שתפו

אחת המשמרות הארוכות שלי, בשבת אחת, הסתיימה על הספסל מחוץ לבר שבו אני עובדת. ישבתי והסתכלתי על האנשים שעברו ברחוב נועם ביפו כשדן, חבר שעבד איתי פעם הגיע בסערה. העיניים שלו זהרו כאילו הוא נחת עכשיו מטיול של חצי שנה בהודו ואנרגיות של חופש וטוהר עדיין נמצאות עמוק בתוך הורידים שלו, דבר שאפשר לראות ישר בעיניים. "מה זה, מאיפה באת?" שאלתי אותו. היה ברור לי שהוא לא הגיע מהודו, כי לפני שבועיים ישבתי איתו לראות שקיעה בים. הוא סיפר לי שהוא חזר מהמדבר, מסדנה לניקוי הגוף מרעלים. ההבדלים בנינו באותו הרגע היו כל-כך ברורים: הוא עמד שם עם הילה שמעטרת את גופו ואני ישבתי כפופה, גמורה אחרי עוד משמרת שגרתית של דיבורים על שרימפס וצ'יפס ו"איזה קוקטייל תרצו לשתות היום?". לא לקח לי הרבה זמן עד שאמרתי לו: "בפעם הבאה אתה לוקח אותי איתך".
לפני שנצלול לרזי החוויה, קצת על התהליך: ניקוי רעלים הוא בעצם צום מיצים, שעושה מין ריסטרט לגוף ולנפש, דרך טבעית של הגוף להשתקם ולהתנקות. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.

בא מהמדבר. צילום: רחלי ורצברגר

אחרי חודשיים קיבלתי הודעה מדן: "יש סדנה נוספת ואני רוצה שתבואי איתי". התאריכים התאימו בדיוק לשבוע של סיום הלימודים, מיד חסמתי משמרות ואמרתי לו שמבחינתי אני כבר בפנים.
החיים כמו החיים העבירו אותי אירועים שהתאימו לסדנת ניקוי רעלים, בדיוק כשהתאריך הגיע. יצאנו מתל אביב אל המדבר הרחוק בשבע בערב, קנינו מים וערמונים (דן טוען שהם הנוגדן של הטבע לדיכאון) ושמענו שירים עצובים כמו שאנחנו אוהבים. הגענו לאמצע שום מקום בלילה מלא בכוכבים. ברגע שיצאתי מהאוטו התחלתי להרגיש את האנרגיות המדוברות של דן, שזהר כולו. השקט של המדבר חלחל אל תוך הנפש שלי והשקיט גם אותה. נכנסנו לאוהל גדול של כל מי שבא לעזור בסדנה והלכנו לישון מחובקים בספרים על משמעות החיים.
מהי משמעות החיים? על זה קשה לי לענות, אבל באותם ארבעה ימים הם קיבלו משמעות חדשה לחלוטין. בבוקר של היום הראשון של הסדנה, הלכנו אל האגם הכחול שנמצא בין כל צבעי המדבר ששמרו עלינו. מהטבילה ההכרחית המשכנו אל שיחת הפתיחה שהכינו אותנו לקראת הניקוי, במיוחד למי שעובר אותו בפעם הראשונה. היינו חלק מצוות שעבד בבר המיצים וב-12 בצהריים התחלנו משמרת. שתינו את המיץ הראשון והמסע אל החזרה לעצמנו התחיל.

צילום: רחלי ורצברגר

בשעת שקיעה, אחרי שנגמרה המשמרת הראשונה שלנו, הלכנו לעשות מדיטציית קונדליני, שהעבירה ג'יוואן המיוחדת. ישבנו בחדר כ-40 אנשים, בגילאי 20-50 מקשיבים לה מסבירה על השלבים של המדיטציה והתכוננו למשהו חדש. למדיטציה הזו יש ארבעה שלבים שבהם האדם עובר תהליך התחברות לעצמו העמוק ביותר. בשלב השני רקדנו עם עיניים סגורות כשברקע נשמעה מנגינה. מדי פעם היה אפשר לשמוע מישהו צועק ומיד לאחר מכן כולם צעקו גם כן. לא הצלחתי להתאפק ופקחתי עיניים. רציתי לראות את כל האנשים השונים והיפים שעמדו שם, רוקדים וצועקים, מלאים ברצון לשינוי, להתחברות, מלאים בתקווה. ברגע שראיתי אותם האנרגיות שלי התחזקו כמעט פי מיליון, ובמקום להוציא את כל ה"חרא" שחשבתי שצריך לצאת ממני, חייכתי חיוך מאוזן לאוזן בהתרגשות. הרגשתי באותו רגע שאני יכולה לראות את עצמי דרך האנשים שסביבי. על השתקפות שמעתם?
שאר האנשים שהיו בחדר הצליחו להיכנס לתוכי ואני לתוכם, והאנרגיות שלנו התאחדו והיו עצומות. בשלב האחרון שוכבים ועושים מדיטציה עד שצריך לקום ממנה, לאט לאט. כל אחד לוקח את זה אחרת כמובן, אבל עם העוצמה קשה להתווכח. הלכנו לישון.

נתנה לעצמה למות ונולדה מחדש. צילום: רחלי ורצברגר

ביום השני של הסדנה קמנו שוב ישר לטבילה ואז למשמרת במטבח. הכינו אותו שביום השני בצהריים מגיע השלב הקשה ביותר, ובאמת היו רגעים קצת מטושטשים בצהריים ששכחתי בהם הכל, והתרכזתי רק בלהשתגע מקילוף של סלק. באמצע המשמרת הוציאו אותנו לעזור בסדנת ריברסינג (נשימה מודעת בשיטה של להיוולד מחדש). כל מי שעזר שם היה עם נסיון בטיפול ולחלקם בריברסינג, חוץ ממני. הקשבתי להסבר של המנחה ושוב כמו במדיטציה, כבר התכוננתי למצב של התרגשות שיא. בגלל שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי, היא המליצה לי להסתובב בין אנשים, לראות אם הם צריכים תמיכה ופשוט לנשום איתם. הסתובבתי בין כולם נושמת בקולי קולות נשימות גדולות ועמוקות, מסוחררת וקשובה. מדי פעם התיישבתי ליד מישהו, לחשתי לו שבאתי לנשום איתו, שמתי יד על הלב שלו ויד שניה על הלב שלי, והרגשתי הכל. הגופים שלנו התחברו, מבחוץ ומבפנים. אנשים בכו וחלק שכבו רגועים.
כשנגמרה המדיטציה הלכנו לשטוף את עצמנו באגם והצלחתי לדבר באופן אישי עם כמה מהאנשים שהתארחו שם. אני לא רואה את עצמי בדרך כלל כבן אדם שמתחבר מהר לאנשים, ואפילו בסוף הסדנה אחד מהעוזרים האחרים אמר לי שבמבט ראשון אני נראית סנובית. הסברתי לו שזה ביישנות ורתיעה מכמות גדולה של אנשים וניהלו שיחה מעניינת. למרות שהייתה כמות גדולה של אנשים במקום אחד, היו אנרגיות טובות והרבה מקום לרגש והקשבה. דיברנו ודיברנו עד שהרגשתי שאני רוצה להיות לבד וחזרתי אל האוהל.

צילום: רחלי ורצברגר

בדרך לאוהל ראיתי שהתחילו לבנות את אוהל ההזעה (סווט לודג'), אותו אוהל שאמור להוציא מאיתנו את כל הרעלים שנשארו לנו בגוף. החלק שלי היה לעזור לכסות את האוהל בשמיכות מבפנים. מצאתי את עצמי בשיא החום של המדבר עומדת בפנים עם יובל, אחד מההלפרים המיוחדים שהיו שם. התיישבנו בפנים, מזיעים, ודיברנו על החיים. סוף סוף הצלחתי להוציא את הכל מול איש עם עיניים כחולות בוהקות שעקבו אחרי העיניים הרטובות שלי.
אחרי מנוחה קצרה טלי הסבירה לנו על הסווט לודג'. טלי, מגיעה ממכמורת והיא זאת שבדרך כלל מנחה את התהליך. ששאלו אותה "האם אפשר למות שם?" היא סיפרה שבפעם הראשונה שעברה את החוויה היא הרגישה שהיא נחנקת ושהיא עומדת למות, ודרך ההרגשה הזאת היא שיחררה מעצמה, נתנה ל"עצמה הישנה" למות ונולדה מחדש. התרגשתי מהדברים שהיא אמרה וחיכיתי להזיע את הנפש שלי.
נכנסנו אל תוך אוהל לוהט, שבמרכזו הייתה מדורה של אבני לבה (הנקראות גם סבתות), והתחלנו בטקס שאפשר לתאר אותו כמו "טקס פיות מודרניות". קשה להסביר את כמויות הזיעה שיוצאות מתוך הגוף. זאת זיעה שלא תצא ממכם בשום מצב אחר בחיים. ישבנו בחושך מוחלט עם בגדי ים, שרים וצועקים ברכות ותודות. כשניסיתי לגעת בפנים שלי כדי להגיד לעצמי שאני קיימת ושזה לא רק חלום, כל מה שהרגשתי זה מים ולא גוף. התחושה הזאת הייתה מרגשת כאילו הגוף מתפרק ומתחבר אל הטבע שלו מחדש. דלת האוהל נפתחה ואוויר מדברי לילי חדר פנימה, ולרגע אחד באמת הרגשתי שנולדתי מחדש.

מזיעים ומנקים את הנפש. צילום: רחלי ורצברגר

בשבת בבוקר קמנו ליום האחרון. התחלתי אותו ביוגה, שהדגש בה הוא הנשימות והמשכתי למשמרת אחרונה עד סוף הצום. הסדנה נגמרה. בסביבות ארבע אחר הצהריים יצאנו בחזרה לתל אביב. שמענו שירים עצובים אבל שונים מאלה ששמענו בדרך לשם, וכשהגענו לעיר היא אפילו הרגישה קצת יותר נקייה.

5 מסקנות שחזרתי איתן ואשתדל לא לשכוח לעולם:
1. היקום מוביל אותנו בדיוק לאן שאנחנו צריכים
2. אנחנו בסך הכל השתקפות אחד של השניה
3. חייבים לצאת מאיזור הנוחות שלנו
4. הודייה גדולה על האפשרות להכיר את עצמנו
5. קקאו מרחיב את הלב

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות