בית אמות השקעות ברחוב דובנוב תל אביב. שלושה שומרים זורקים בוקר טוב תוך כדי הליכה מהירה שחותכת את חלל הכניסה בכיוון המדרגות העולות למעלה. "בוקר טוב. באנו לדבר עם ליאוניד".
ליאוניד פקרובסקי עושה רושם של מנהיג השלישייה מסתובב אלינו ואומר: "איזה יופי. בסדר גמור. תשימו את התיקים בכניסה ותצטרפו, הולכים לחפש צרור מפתחות. הוא היה אצלי עד לפני כמה דקות ועכשיו אני לא מוצא אותו". כך עשינו. אחד השומרים הציע שנתפצל לשתי קבוצות חיפוש. אנחנו הצטוותנו לפקרובסקי ועלינו לקומה הראשונה לפינת הקפה. שני השומרים הנוספים יצאו החוצה לחפש במתחם החנייה ובבית קפה אלתרנתיב הצמודים לכניסת הבניין.
פקרובסקי, בן 72, עלה ארצה עם משפחתו ב-1991. הוא נודע לקהל המקומי לפני כשבע שנים בזכות סיפוריו הקצרים שכתב בבודקה השמירה, ממנו השקיף ופגש במציאות הישראלית. ממבקר אמנות גבוהה במוזיאונים בקייב צלל פקרובסקי לעבודות דחק. סיפוריו משלבים בין שני העולמות, בין הגבוה לנמוך. הוא פירסם שלושה ספרים. האחרון, "עשר אגורות", ראה אור לא מכבר.
ליאוניד: רוצים קפה?
בסדר גמור.
ליאוניד: איך אתם שותים?
בלי סוכר.
שני: לי יש כוס משלי, אני לא שותה בחד פעמי.
ליאוניד: אה.. למה?
שני: כי זה לא אקולוגי.
ליאוניד: אהה. . זה לא אקולוגי? את אהה…פמיניסטית?
שני: אם אני לומדת את התואר אז כנראה שכן.
ליאוניד: מה אתם לומדים?
אנחנו לומדים לימודי תרבות, במסלול כתיבה ועריכה.
"אתם יודעים שפעם כתבתי על מצב הספרות. ועל הצעירים שלא רוצים ולא יכולים לקרוא רומאנים ארוכים כמו "מלחמה ושלום" של טולסטוי. אין זמן. הצעירים של היום רוצים לקרוא שורה אחת, זה בסדר גמור. כמו באינטרנט. אז סיפור קצר ונובלה מתאימים לזמן הזה.
יש כישרון ספציפי לכל סופר. יש את הגדולים כמו אלוהים: דוסטוייבסקי, טולסטוי, פלובר, הוגו, דיקנס. ויש כישרון רק לכתוב סיפורים קצרים. כמו נצקה. אתם יודעים מה זה נצקה?"
לא.
"נצקה אלה פסלים קצרים שעושים היפאנים. מיכלאנג'לו בונארוטי, "דוד", "משה", זה מונומנטלי. נצקה זה אותו דבר מבחינה אסתטית אבל משהו אחר. יש חוקים בשביל הקטנים ויש פרופורציות וצורה בשביל הגדולים. אני הבנתי שאין לי כישרון לרומאנים גדולים. שאני צריך לכתוב משהו קטן. בצורה הזאת אפשר להגיד המון דברים. פסיכולוגיה, פנטזיה, ריאליטי. גם אבסורד יש. המדרגה הראשונה זה עיתונאים. זה הכי פשוט. לזה גם צריך כישרון. לא כולם יכולים. מדרגה יותר גבוהה זאת המסה. הרמה הכי גבוהה זאת אמנות, רומאנים. הייתי מבקר אמנות. למדתי את זה שש שנים בברית המועצות".
עבדת בזה?
"כן. עבדתי במשרד התרבות כמו זה של מירי רגב רק בלי הספורט. היו לי 70 עובדים. ההתמחות שלי היא תיאוריה והיסטוריה של האמנות. מתחילים מהקדמונים אחר כך מצרים ואז סין, עד היום".
הקומקום קופץ ואיתו גם החשמל. אנחנו עולים בקשר מול השומרים הנוספים, מעדכנים על נפילת החשמל ושינוי המסלול. ליאוניד שואל אם יש חדש בנוגע למפתחות ומוביל אותנו לחדר הבקרה.
"כשעולה לי רעיון לסיפור בזמן העבודה אני מעופף ליקומים מקבילים. דוגמה: פעם התחילה אזעקה בזמן שבניתי סיפור על שפת היידיש. טסתי וחשבתי על אמא שלי על סבא, על השפה הרוסית, העברית. לא הייתי פה ולא שמעתי כלום. פתאום נפלתי חזרה למציאות. המנהלת שלי מגיעה ואומרת: ליאוניד, למה לא הפסקת את האזעקה"?
איך הייתה ההתאקלמות בארץ?
"באתי לפה והתחילו לי כאבים. עבדתי בבית קברות צבאי כפועל שחור. ראיתי איך מביאים את הצעירים לקבורה. הבחורות שלהם בוכות. הלב שלי התפוצץ. נפלתי לבור שחור. פעם אחת ישבתי וחשבתי שאין תרופות נגד הכאבים שלי. בסוף הבנתי שיש היצירה. כתבתי מגיל עשרים ומשהו, אבל כתבתי על האסתטיקה של האמנות. עשיתי תערוכות, תוכניות ברדיו, טלוויזיה. פה יש המון זמן וזאת טרגדיה".
טרגדיה?
"אתם יודעים איך עובד כישרון? בן אדם לא יכול שלא לעשות מה שהכישרון דורש. הכישרון הוא כמו מנוע. את לא יכולה לעצור. אם אני מתחיל לכתוב סיפור זאת טרגדיה נוראה. אם אני לא כותב זה עוד יותר קשה.
אני בן 72 וצריך לעבוד. למה? למה לא לקחת את המחברת שלי וללכת לשפת הים? אני גר בבת ים. למה לא לשבת בבית קפה ולהסתכל על השמים הישראליים, על הים הישראלי, ולכתוב סיפורים?"
אתה מרגיש בבית?
"אני ישראלי. אתם יודעים למה? כי אני כותב על ישראלים. יש סופרים רוסיים שכותבים ברוסית ועל רוסיה. הם לא כותבים על המקום הזה. אני כותב על גנבים ישראלים וזונות ישראליות.
אני אגיד לכם משהו. לא חשוב על מה אתה כותב. חשוב איך אתה כותב. מה אמר צ'כוב לאיוואן בונין? אתה רואה את הכוס הזאת? אני יכול לכתוב עליה סיפור. מה אמר פלובר? אתה רואה את ערימת הזבל? אני יכול לכתוב עליה רומאן. לא חשוב אם אתה כותב על משפחה, על אצבע, חולדה, דלפק, על נייר טואלט.
אם תגידו לי: לאוניד תכתוב סיפור על נייר טואלט. מה אני אכתוב? קודם כל את ההיסטוריה של הנייר. על כך שלפני שנים לא השתמשו בו. מתי הגיע הנייר. אני לוקח דבר מאוד פשוט ומראה שאין דברים פשוטים. כל דבר הוא יקר מאוד. כך אמר אפלטון או סוקרטס. קראתם את הסיפור שלי "סופגנייה"? חולדה אכלה סופגנייה ומתה. הסיפור האחרון שלי הוא על פורנו כשר. היה או לא היה?"
נדב: לא היה.
שני: חצי היה חצי לא היה.
"זה הכל סיפורים שלי. אם אני כותב וכולם מאמינים לי זה אומר שאני חזק. פורנו זה גיהנום. וכשר. אבל אנשים חושבים: אם דתיים רוצים, הכל כשר. למה פורנו לא יכול להיות? זה הרעיון שנכנס לי לראש והבנתי שזה טוב. שמצאתי יהלום. לגיבור של הסיפור קראתי אודי".
למה אודי?
"מהשיר אודי חמודי הוא ילד קטן. אני ישבתי וחשבתי אודי הוא חמודי. יש שיר כזה".
אנחנו נכנסים לחדר הבקרה של בניין אמות השקעות ומרימים את השאלטר. אורות הפלורסנט מכים בעוצמה וצלילי מכשור אלקטרוני מסמנים על חזרה לשגרה.
אחרי עשרים דקות של שוטטות אנחנו חוזרים לדלפק הקבלה מאוכזבים. מנסים להבין ביחד מה היה יכול לעלות בגורל המפתחות. הצענו לשחק משחק זיכרון. פקרובסקי התנגד ואמר שלא מציעים רעיון כזה לעולים מברית המועצות. אנחנו מכינים עוד קפה וכל אחד שוקע במחשבות.
שני: אני אביא עוד כיסא
ליאוניד: לא, תשבי. זה טוב בשבילי לעמוד.
בעוד כולנו יושבים ולוגמים קפה, פקרובסקי פותח מגירה ומוציא בנונשלנטיות צרור מפתחות. האם זה לא הצרור האבוד?
אתה מתגעגע לבודקה?
"כן, אפשר להגיד. הבודקה היה גן עדן. אין אף אחד. רק אני והחלומות. באו אנשים אלי ודיברו איתי. באו הגיבורים של הסיפורים שלי".
והסיפור על ה-"חולדה הסוציאליסטית"?
"אני אסביר לכם. ישבתי בדלפק ופתאום ריח. זה היה מסריח נורא וכשקראתי למנהלת היא שלחה בחור ששבר את הגבס. בבטון התגלתה חולדה. זה מה שקרה. אחר כך אני יושב וחושב. מה אני יודע על חולדות. זאת חיה חברתית. דומה לסוציאליזם. איפה היא למדה? בקיבוץ. מה היא תזכור מהקיבוץ? שבחדר אוכל היו תמונות של סטאלין. זאת הביוגרפיה שלה. ולמה היא. למה היא מתה? כי היא אכלה סופגנייה. מה זה סופגנייה? מה זה סופגנייה בהיסטוריה? מצאתי וכתבתי. זה התהליך של הפאזל. בסוף זאת אסתטיקה".
מה אתה חושב על הקליקה הספרותית?
"בכתבה האחרונה ובכתבות נוספות שעשו עלי כינו אותי מתנשא, שהיחס שלי מלמעלה על הספרות הישראלית. זה לא נכון. אני נפלתי בין אנשים בחולון בשכונת ג'סי כהן. שם כולם מכירים את כולם. דיברתי עם אנשים בשכונה וכמעט כולם היו נגד הספרות. חשבתי שהתרבות פה נמוכה. ככל שעבר הזמן הבנתי שכמו בכל מדינה יש עשרה אחוז של מוכשרים ותרבותיים שהולכים לתיאטרון, קוראים וכותבים ספרים. יש כמה גאונים וכתבתי עליהם. כתבתי על "מיכאל שלי" ועל "סיפור על אהבה וחושך". כאב לי שהוא לא קיבל פרס נובל".
למה כאב?
"כואב. רציתי שייתנו לו פרס נובל. כואב מהצד האסתטי. לא מהצד הכלכלי. גם "רומן רוסי" של מאיר שלו זה משהו מיוחד. אמרתי לו שבספר הזה הוא דומה למארק שאגאל. הוא אמר שאני לא הראשון שאומר לו את זה".
איך הקליקה הספרותית נראית מהמקום שלך?
"טוב שאני בצד".
כשעלית לארץ ניסית לחפש עבודה בתחום?
"לא. בהתחלה ראיתי שלא צריך. יש כמה מקומות ששם יושבים אנשים שנולדו ולמדו פה. אין איך להיכנס. הכל פרוטקציות. אני בלי שפה רק מדבר כל היום. למי הייתי פונה? הספיק לי מעבודה. 56 שנה זה מספיק. אני רציתי לכתוב סיפור על מירי רגב. היא קראה סיפור שלי והיא אהבה. התקשרו מהמשרד שלה ודיברנו על צ'כוב. והיא שאלה אותי מה חסר לי? חסר לי מנוחה אמרתי. טוב בסדר. אנחנו נחשוב. תלך ותהיה עזרה. אחרי חודש קיבלתי מכתב ממשרד שלה הם ישלמו לי 8000 שקל בחודש. זה הכל פנטזיה כמובן".
אתה מקליד במחשב?
"אני מקליד במחשב ברוסית ואז שולח לתרגום. אחר כך הם שולחים בחזרה ואחר כך שולחים לעיתון.
אני מבקש סליחה שהעברית שלי לא כל כך בסדר. אומרים שהיא עברית מברזל ובטון. אולי אתם רוצים קרואסון?"
