הקשר להודו מושרש אצלנו עמוק בהיסטוריה המשפחתית. למרות שבעורקינו זורם דם מזרח-אירופי טהור, החיבור הרוחני נטוע היטב בדמוקרטיה הגדולה בעולם. מי שהתחיל בזה הוא סבא. בשנות ה-50 ,סבא נשלח למומביי מטעם הסוכנות היהודית כדי להעלות את יהודי קוצ'ין לישראל. אמא נולדה שם וחייתה שם עד גיל ארבע. מאז עברו הרבה שנים. סבא שלמה וסבתא שושנה מריחים מזמן את הפרחים מלמטה, אבל הקשר העמוק להודו עדיין טבוע עמוק במשפחתנו.
מדי כמה שנים אורזת אמא את הפקלאות וטסה לכמה חודשים לטיול שורשים בדרום הטרופי של הודו, לספוג קורטוב רוחניות ולהתענג על תבשילי המטבח המקומי. ארבעת אחיי הגדולים נשבו גם הם בקסמי התת יבשת הענקית, והספיקו לסמן וי או שניים על ביקור בה. החיבור שלי להודו נולד מתוך חוויה קצת אחרת. זה קרה בזמן הביקור השני שלי שם. אחרי שביליתי שבועיים שלווים בכפר קאסול שלמרגלות ההימלאיה ברביצה בערסל במרפסת בית ההארחה, גמיעה חוזרת ונשנית של כוסות תה נענע ועישון חשיש הודי משובח, החלטתי לנטוש את הסביבה הקרירה והמוריקה של צפון הודו ולהדרים אל עבר המדבריות של רג'אסטאן. בצהרי יום אפרורי וגשום ארזתי את הציוד שלי לתוך שני תיקים, ואל המוצ'ילה הכנסתי שתי טולות חשיש שהוסתרו היטב בין שמיכת צמר וכמה חולצות. יחד עם עוד שני תיירים ישראלים עליתי על מונית לכיוון העיירה הסמוכה, שממנה יוצא האוטובוס לרג'אסטאן.
בעודי מגלגל ג'וינט במונית המיטלטלת לה מצד לצד בכביש הסלעי והמשובש, ניידת משטרה שחסמה את שביל היציאה מקאסול הקיצה אותי משאננותי. "לרדת מהרכב ולהוציא את התיקים שלכם", הורה בתקיפות הקצין האחראי. "מהר, רדו מהרכב ושכל אחד יציג לי את הציוד האישי שלו". יצאתי בזריזות מדלת המונית והושטתי את תיק הגב והמוצ'ילה שלי הישר לידי הקצין. בזמן שהוא סרק ביסודיות את התיקים שלי, המתנתי בצד רועד כולי מטיפות הגשם שניתכו על פני ומהסיטואציה המלחיצה, מבועת מן העתיד להתגלות. כעבור כמה שניות של חיפושים שלף הקצין מתוך המוצ'ילה שלי את שתי הטולות שהסתרתי במקצועיות רבה רק חצי שעה קודם לכן. "מה זה?" קרא אלי בפנים חמורות סבר. נאלמתי דום. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי במסלול המהיר והישיר של בילוי שארית חיי בתא כלא צפוף ומחניק יחד עם פושעים וסוחרי סמים.
"סר, גיב מי יור פספורט פליז" פנה אלי הקצין פעם נוספת. ביד רועדת הושטתי לו את הדרכון והוא פנה לשוחח עם שני השוטרים האחרים שבדיוק סיימו לחפש בתיקים של שני השותפים שלי לנסיעה, בלי שמצאו דבר. לאחר כמה דקות של התייעצות עם עמיתיו שב אלינו, הניח בתוך ידיי את שתי שקיות החשיש ובחיוך חצי מתגרה אמר: "אתם יכולים לנסוע, שיהיה לכם יום טוב". ואני שלפתי מהארנק 3000 רופי והגשתי אותם לקצין. "גוד בלס יו, אופיסר".
