הטובים לספר

מאת:רוני ספיר
שתפו

שבוע הספר אולי מאחורינו אבל חודש הקריאה בעיצומו, והוא כאן כדי להזכיר לנו שלא צריך לחכות לנסיעה הבאה לאי בודד כדי לחפש ספר טוב, כי יש כל כך הרבה מסביב. אבל למי שבכל זאת מתקשה לבחור, ובשביל שלא תתאמצו יותר מידי, ביקשנו יפה מהאנשים שלימדו אותנו במשך שלוש שנים את קסמה של הספרות, שישתפו אותנו בספרים שריגשו אותם השנה.

דפנה בן צבי, סופרת ומשוררת לילדים, עורכת

ההמלצה שלי: שלוש סופרות דרומיות
הוצאה: עם עובד
מס׳ עמודים: 369
עורך: משה רון
מתרגמים: דבורה שטיינהרט ומשה רון
ז'אנר: פרוזה
בקטנה: שלוש נובלות: "עלילת יין צהריים", "הבלדה על הקפה העצוב" ו"האלימים יישאוה", פרי עטן של שלוש סופרות מדרום ארצות הברית, שכתיבתן ייחודית ועוצמתית: קתרין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור.
למה אהבתי: שלוש הנובלות מיטיבות לתאר, כל אחת בשפתה הייחודית, דמויות חד פעמיות, עוצמתיות, ואת הוויית החיים הייחודית המאפיינת אותן. שלוש הנובלות מאירות את הצללים שבנפש, מביעות את הרגש כשהוא לעצמו, ואת קווי החיבור בין הרגש הטהור – בין אם זה סבל, אהבה או אמונה – לבין טירוף ושיגעון.
דמות שנשארה איתי: מיס אמיליה, גיבורת הנובלה "בלדה לבית קפה עצוב" של קרסון מק'קלרס. אמיליה היא אשת עסקים ממולחת, קשוחה וערירית, מומחית בזיקוק ויסקי וברקיחת תרופות, שאהבת חייה היחידה היא בן משפחה רחוק, גיבן עלוב נפש שהגיע יום אחד לביתה.

צילום העטיפה: מייקל הויזר
עיצוב העטיפה: סטודיו עדה רוטנברג


טלי שמיר-ורצברגר, סופרת, מנהלת יחידה לקידום נוער, עוסקת בקולנוע דוקומנטרי 

ההמלצה שלי: את המוות את רוצה לראות בעיניים, מאת אורית וולפיילר
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
מס׳ עמוד: 159
עורך: סמי ברדוגו
ז'אנר: פרוזה מקור
בקטנה:
כשהוריה הקשישים של מירי נזקקים לעזרה יומיומית בנוסף למטפלת מהביטוח הלאומי, מירי חוזרת לגור איתם ומביאה איתה מטפלת לא שגרתית, בובת פלסטיק שמולבשת כאחות ובנוכחותה השותקת מאפשרת שיח חדש בבית.
למה אהבתי: ספר אמיץ שמדבר על נושאים מוכרים באופן חדש. הזיקנה שמביאה איתה לא פעם את הצורך בחילוף תפקידים בין הורים לילדים, הקושי לשאת קירבה פיזית ורגשית עם הכי קרובים לנו ואפילו השואה מסופרת כאן באופן אחר מהמוכר והשגור בספרים. אבל יותר מכל התרגשתי מהשפה, שהיא דמות בפני עצמה בספר. וולפיילר מלהטטת בדקויות חדשות כך שמצליחה להעביר תחושות מוכרות באופן נוקב עם הומור ייחודי ולא פעם אף כואב כך שהגיבורים: מירי, אניסים, אלקסטיס, לזלי וכמובן נח, ממשיכים לחיות איתי גם בעמ' 160 והלאה.
ציטוט שנשאר איתי: "בימים האחרונים מירי לא מבינה מה קורה לה שככה היא הרבה זמן עומדת מסתכלת. מה קורה ליד שלה שפתאום מתרוממת באוויר, מתבייתת בכיון הפנים של אמא שלה, כל כך רוצה לגעת, וגם קצת ללטף. מרגישה שהנה תכף מתקרב מגע של עור אל עור, אבל היא עוצרת את עצמה. כי הכי פשוט לעשות את זה עם כף היד של נח, בלי בושה להניח אותה לכמה דקות טובות על המצח בין הקמטים של אלקסטיס."

עיצוב העטיפה: דודי בן הרא"ש


ליאת שטייר-לבני, סופרת, חוקרת שואה, קולנוע ותרבות ישראלית

ההמלצה שלי: שפילפוגל שפילפוגל, מאת מתן חרמוני
הוצאה: כתר
מס׳ עמוד: 207
עורך: עודד וולקשטיין
ז'אנר: סאטירה
בקטנה: תיאור סאטירי נהדר של המתרחש במחלקה לספרות באחת האוניברסיטאות בארץ. תיאור "מבפנים" על ידי מספר שעשה שם את דרכו האקדמית על כל התככים, מאבקי האגו, הקטנוניות והזיונים בין המרצים והמרצות.
למה אהבתי: זו אמורה להיות סאטירה מוקצנת אבל כמי שנמצאת כבר שנים באקדמיה (אמנם לא בחוג לספרות) אני יודעת שניתן להתייחס לחלק מהמקרים האבסורדיים ביותר המתוארים כשיקוף, אולי קצת גרוטסקי ופנטסטי, של אירועים שאכן קורים בסביבה בה אנשים עם אגו גדול נאבקים על מקומם.
משהו שנשאר איתי: השימוש בהערות שוליים המקובלות בכתיבה אקדמית בספר פרוזה. אדיר.

עיצוב העטיפה: טליה בר


נורית גרץ, סופרת, פרופסור לספרות וקולנוע, עורכת ומייסדת המחלקה לתרבות, יצירה והפקה

ההמלצה שלי: אתי החיים משחק הרבה, מאת דויד גרוסמן
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
מס' עמוד: 273
עורך: מנחם פרי
ז'אנר: פרוזה מקור
בקטנה: זה ספר על שלוש נשים: סבתא, בת ונכדה. הסבתא, ורה, נעצרה ביוגוסלביה לפני שנים על ידי המשטרה החשאית של טיטו, נשלחה לגולאג, בעלה התאבד ובתה, נינה, נזרקה לרחוב. הבת, נינה, שנעזבה על ידי שני הוריה כשהייתה בת שש וחצי, גדלה ללא אם וללא אב ובלי אהבה, וכל החיים שלה היא מחפשת את האהבה הזאת אבל לא מסוגלת לקבל אותה גם כשהיא ניתנת לה ולכן עוזבת את בעלה ונוטשת את בתה בת השלוש וחצי. הנכדה, גילי, שנעזבה על ידי אמה בגיל שלוש וחצי, משלימה את השושלת הזאת של אימהות אבודות ובנות אובדות.
למה אהבתי: משום שזה לא ספר על מה שאבד אלא על המסע למצוא אותו מחדש. המסע הזה נמשך לכל אורך העלילה, אבל אפשר למצות אותו גם בתמונה אחת:
זוהי חגיגת יום הולדת תשעים של ורה, הסבתא. כל המשפחה המורחבת מגיעה וגם בתה נינה שנעזבה על ידה כשהייתה ילדה. בין האם לבת יש נתק מוחלט והוא מתבטא כאן בהבעות הפנים והגוף של הבת ("חיוך גולגולתי", "מין עווית", "אופל אנושי") ובתגובה של האם ש"מתכווצת אל תוך עצמה". אבל זאת רק ההתחלה. ברגע מסוים הבת קמה מהכיסא, כורעת ברך מול הכורסא של אמה, עוטפת אותה בזרועותיה, מניחה את ראשה על ברכיה ולרגע הן קלועות אחת בתוך השנייה ונראה כאילו עד סוף חייהן יישארו כך, "מכותרות בקו שיפריד אותן מכל האחרים. מהעולם כולו."
מה קרה כאן? כמעט כלום. רק חיבוק, וגם זה לרגע קצר, חולף, ולא יותר. ובכל זאת מין נס. לתוך נתק ואיבה של שנים נכנסת פתאום, כיש מאין, אהבה ללא גבול. ולמרות שהיא חולפת מיד ונמחקת, היא נשארת שם עד לתום הקריאה וגם אחריה, שמורה בתוך המשפטים הנפלאים של גרוסמן שממשיכים להתנגן בראש עוד הרבה הרבה זמן.

ציור על העטיפה: קזימיר מלביץ, "דמות אדומה"


ניר קדם, חוקר תרבות וראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה

ההמלצה שלי: החדר של ג'ובאני, מאת ג'יימס בולדווין
הוצאה: כתר
מס׳ עמוד: 272
עורכת: ארנית כהן ברק ("הסדרה הקטנה")
מתרגמת: עדה פלדור
ז'אנר: רומן
בקטנה: הסיפור פותח בלילה הנורא בחייו של דיוויד, צעיר אמריקאי שחי בצרפת בשנות הארבעים או ראשית שנות החמישים של המאה העשרים. עלילת הספר מגוללת את האירועים שהובילו אל הלילה הנורא הזה, שהוא תוצאת משולש אהבים מסובך וקטלני בין דיוויד, ארוסתו הֶלה וחברו־מאהבו, ג'ובאני.
למה אהבתי: ג'יימס בולדווין (1987-1924) הוא הסופר האהוב עליי ביותר, ואני עדיין מנצל כל דקה פנויה לקרוא כל מה שהוא כתב – רומנים, סיפורים קצרים, מסות, מחזות – עד שאסיים את כל כתביו ואבסס עליהם את פרויקט המחקר הבא שלי. הרומן הזה התפרסם בארצות הברית בשנת 1956, והוא הרומן השני של בולדווין. פרסומו היה מלוּוה בשערורייה – לא רק בשל התכנים ההומוסקסואליים, שבעצמם ניצבו הרחק מלב הקונצנזוס של אמריקה השמרנית בתקופת הרדיפות הפוליטיות של סנטור מקארתי; אלא גם משום שבולדווין, סופר שחור שגדל בהארלם השחורה שבניו יורק, פרסם רומן שכל הדמויות הראשיות בו לבנות – גם דמותו של דיוויד שאף מספר את סיפורו בגוף ראשון. הרומן הקצר, היפהפה והעדין הזה הוכתר זה מכבר לאחת מיצירות המופת של הספרות האמריקנית במאה העשרים, ובפרט לקלסיקה המופיעה קבוע ברשימת "היצירות שכל להטב"ק/ית מוכרח/ה לקרוא", בשל עיסוקו הרגיש בשאלת הזהות המינית וחוויית החיים בגלות (בולדווין עצמו גלה מרצון לצרפת וחי שם את רוב חייו, משום שהחיים באמריקה הגזענית היו בלתי נסבלים עבורו).
ציטוט שנשאר איתי: "והלילות האלה התרחשו תחת שמיים זרים, בלי אף אחד שמפקח, בלי שום עונשים שנגזרים מהם, והעובדה הזאת הייתה מקור אסוננו, כי מרגע שזכית בחופש, אין דבר פחות נסבל ממנו."


עודד וולקשטיין, מסאי, עורך ומתרגם

ההמלצה שלי: המלך בצהוב, מאת רוברט ו. צ'יימברס
הוצאה: פרדס
מס׳ עמוד: 140
מתרגם: יהונתן דיין
ז'אנר: אימה ומסתורין
בקטנה: ארבעה סיפורים החגים סביב איכותו החמקמקה של ספר מסתורי ושמו "המלך בצהוב": כל מי שמתפתה לעיין בו, נעשה למשרתו של כוח עלום ורעב, השואף להרבות מוות וכאב בעולם. מיהו "המלך בצהוב"? מדוע הוא מבקש להסתנן אל עולמנו בשביל של חרדה ודם? התשובות לשאלות הללו לא יתגלו במהלך הקריאה בספר; ובכל זאת, זהו קובץ מצוין של סיפורי אימה, אשר למרות אופיים המסורתי ממש שורטים את הלב בטקסטורה המודרנית הפצועה שלהם.
למה אהבתי: עוד תו באטלס הגדול של החלומות והפחדים.
דמות שנשארה איתי: המלך בצהוב. הייתי מרחיב, אבל בדיוק נקלע לידי הספר שלו, אז ברשותכם אגש לעיין בו!

עיצוב העטיפה: המלך בצהוב


עמיחי שלו, סופר, עורך, משורר ומבקר ספרות

ההמלצה שלי: אי השקט, מאת מורן אריה
הוצאה: אפיק/הליקון
מס עמוד: 131
עורך: דרור בורשטיין
ז'אנר: שירה
ספר שיריה הראשון של מורן אריה הוא אחד מספרי הביכורים הבשלים והמדויקים ביותר. אין בה רגע אחד של מניירה, רגע אחד של חולשה, הוא צלילת ראש הרמטית לתוך עולם של יופי וצער והיעדר. השירים פה כמו ממשיכים אחד את השני, ובעצם לעתים נדמים כשיר אחד גדול, כמו הולוגרמה – כל שיר שכמו יוצא לצורך סימולציה מהקשרו, כמו יקודד בתוכו את כל הספר. השירים מתרחשים רובם בחלל סגור של הבית, עם החפצים המוכרים, הפעולות הדומסטיות הצפויות והפיל הלבן – ההיעדר של מישהו שהיה חלק מהבית וכבר אינו עוד. וכך הספר נפתח:"ריצה קטנה בתוך ראשי, אני משוטטת חסרת פשר; פותחת וסוגרת דלתות, מפשילה וילון שאינו שם, אך/ להבדיל בין קול לקול? איך לערסל, להתנחם. תמונה/ תלויה במעוקם, עסה סמיכה במקום שהיו בו פנים".
לדוברת בספר אין נחמה, אלא רק אדוות קטנות של מה שעשוי להיות נחמה, שזורמות באופן דק וכמעט חרישי ככל שהספר מתקדם. ואמנם העצב הוא גדול, אך כאמור כך גם היופי, וכשהיופי גדול – תמיד יש נחמה.


עמרי הרצוג, חוקר תרבות, עורך ומבקר ספרות

ההמלצה שלי: קרא לי בשמך, מאת אנדרה אסימן
הוצאה: כנרת, זמורה – ביתן
מס׳ עמוד: 240
מתרגמת: נעמה תורן
ז'אנר: רומן
בקטנה: בעיירה קטנה על שפת הים באיטליה, צעיר אקדמאי שמתארח במשך קיץ אחד אצל משפחה מקומית, מסעיר את דימיונו ואת ליבו של נער בן 17.
למה אהבתי: כי הספר מתאר יומן נפשי ורגשי מדויק של אהבה ראשונה, ועושה זאת באופן מלא חיים, תשוקה וכנות. הוא מתאר כיצד ההתאהבות הראשונה מתרחשת תמיד, לפחות בשלביה הראשוניים והסודיים, במעמד צד אחד בלבד: כל מחווה של הצד השני דורשת הסבר ופענוח, נענית לקודים מרומזים של הסוואה וגילוי. המחול של ההתקרבות וההתרחקות נובע מהלהט השקוף של מגנט רב-עוצמה, שמושך אדם אחד לאחר כמעט בניגוד לרצונו, לכוונותיו, על אף חששותיו. הרומן הזה מבין את קסם ההתאהבות, ומצליח לשחזר אותה במילותיו.
ציטוט שנשאר איתי: "רובנו איננו יכולים להימנע מלחיות כאילו יש לנו שני חיים. החיים הראשונים הם סקיצה, והשניים הם הגרסה הסופית. אבל הלב והגוף ניתנו לנו רק פעם אחת".

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל


חג ספר שמח, ושלא נפסיק לקרוא!


שתפו