דברים יפים

מאת:אור שפי
שתפו

את המוזיקה של האחיות ג'משיד אפשר לשמוע לבד בדירה בקיבוץ, בהופעה בתל אביב, או באוטו בדרך לעבודה. המילים והמנגינה שלהן מייצרות בעצמן את התפאורה המושלמת, עם הרבה קסם אישי ותחושה של אינטימיות ורגש. הן מסעירות ומרגיעות באותה נשימה. לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הריאיון עם שי-לי ג'משיד, כדאי לכם לעשות פליי על השיר הבא ולשמוע אותן.

איך התחלתן לנגן?
"כשהיינו קטנות התחלנו כל אחת ללמוד על הכלי נגינה שלה. החיבור התחיל כשהתחלתי לכתוב שירים. הם לא היו כל כך טובים בהתחלה אבל עדן (האחות הצעירה) הייתה השותפה האולטימטיבית לעניין. התחלנו לנגן ביחד בסביבות גיל 14-15. אני לא זוכרת איזה רגע מסוים וקסום שבאתי אליה לחדר ואמרתי לה 'בואי אני חייבת להשמיע לך משהו'. אני מניחה שזה היה פשוט טבעי."
אתן מגיעות מבית מוזיקלי?
"באנו מבית שמאוד אוהב תרבות. אבא ואמא שלי תמיד השמיעו המון מוזיקה בבית. רק היום אני קולטת כמה שזה לא מובן מאליו והיינו הולכים להמון הופעות. האהבה שלהם למוזיקה חדרה גם אלינו."
לאיזה סגנונות נחשפתן בבית?
"אבא שלי היה מביא כל שבוע דיסק חדש. בעיקר בלוז ופאנק. היו גם את הסגנונות שגדלנו עליהם כמו פופ ורוק של שנות ה-90."
מעבר להרכב המשותף, כל אחת מהאחיות עוסקת במוזיקה מזוויות נוספות. עדן (26) עובדת ב"דוניא", מרכז למוזיקה מזרחית. המרכז הוקם לפני שנתיים על ידי גלעד ואקנין (בן זוגה של האחות הבכורה, המוזיקאית ענבל ג'משיד), וכעת החל בשיתוף פעולה עם האקדמיה למוזיקה. "יש מכללות שמלמדות מוזיקת עולם אבל אין קונסרבטוריון לילדים ללמוד לנגן על עוּד ועל דרבוקה." היא מספרת. שי-לי (28) מעבירה סדנאות כתיבה אינטימיות למבוגרים ומלמדת שיעורי גיטרה לילדים. "הסדנאות שאני מעבירה הן בעיקר לאנשים שרוצים לכתוב טקסטים ושירים. אני מרגישה שאני מקבלת הרבה מהעולמות שאני פוגשת בסדנה וזה מתבטא במוזיקה שלי. זה ממש מתגמל. כל מפגש אני פותחת עם שיר שאני שרה ומנגנת. וזה הרבה יותר מלחיץ מאשר כל הופעה."

אחיות ליצירה. שי-לי ועדן ג'משיד. צילום: קטיה בורינדין

העבודה עם מוזיקה באה להן בטבעיות. על השאלה הקלאסית של "אם לא הייתן מוזיקאיות, מה הייתן עושות?" שי-לי עונה שזו מחשבה שמוזרה לה "את עושה מוזיקה ואת יכולה להקדיש לזה את כל החיים שלך, אבל לא תמיד הכסף בא משם. כל עבודה שעשינו, תמיד הייתה נגזרת של הדברים שקרובים לעולם שלנו".
על מה את כותבת בעיקר?
"אני לא מתיימרת לכתוב איזה מסר מסוים, אבל השירים הם סוג של שיקוף של מחשבות ושאלות שמעסיקות אותי. מאוד קל לי לכתוב על דברים שמעסיקים אותי, אבל כשאני מבינה שזה הולך להיות שיר שיוצא ושיהיה לו דרך בעולם, אני תמיד מנסה ליצור תחושה שהכל יהיה בסדר."
מה זאת אומרת שיהיה בסדר?
"היצירה והכתיבה זה המקום שלי להוציא את כל הדברים שמעיקים, מדאיגים, ומפחידים אותי. וכשאני קוראת את זה או מלחינה אני חושבת 'וואו זה נורא קשה', אז אני מבינה שיש לי מחויבות גם לאדם ששומע בצד השני. אני דואגת שתהיה שורה או צליל שינחם."
את מרגישה שהמוזיקה היא כלי טיפולי במובן מסוים?
"אני חושבת שהאמת היא מה שמושך במוזיקה שלנו, מה שגורם לאנשים להתחבר ולהבין. אני לא יודעת כמה זה טיפול, אבל הם רואים מולם משהו אמיתי והם מזדהים עם הדבר הזה. אנחנו מאוד אמיתיות ולא הולכות מסביב."
איך זה לעבוד עם אחותך?
"אני תמיד עונה שזה קשה לעבוד עם כל בן אדם ובעיקר אם זה כל כך אינטנסיבי. אבל כשאת עובדת עם אחותך זה דווקא יתרון. גם אם העבודה קשה תמיד יש צד מהנה בסוף היום. אנחנו החברות הכי טובות. וכיאה לחברות הכי טובות אנחנו יכולות להתווכח על דברים אבל מרגישות מחויבות למסגרת של יחסים תומכים. אין לנו אגו אחת מול השניה שזה חשוב. תמיד זה יהיה אנחנו מול אחרים."

בלי אגו. מתוך עמוד האינסטגרם djamshid_sisters

האחיות ג'משיד נולדו וגדלו בירושלים וגם היום הן גרות בעיר, בית מול בית. לכל אחת יש את הפינה שלה, עדן כותבת את קטעי הנגינה של הצ'לו ושי-לי כותבת את המילים והלחן. הן שרות ביחד בהרמוניה מדויקת שלפעמים קשה להבחין מי שרה את הצליל הגבוה ומי את הנמוך. החיבור שלהן והאהבה לירושלים באה לידי ביטוי במוזיקה שלהן. קשה לקטלג אותן בז'אנר ספציפי, המוזיקה שלהן היא לא רק מוזיקה ישראלית או מוזיקה ירושלמית.
"האופי של כל עיר משפיע על התושבים, מה הופך אילתי לאילתי וירושלמי לירושלמי. אני חושבת שכל הדברים הכי קטנים שמרכיבים עיר משפיעים על הבן אדם ועל היצירה שלו. אם זה הבניינים הגבוהים של תל אביב או האוויר של ירושלים בלילה. עדן וגם אני גדלנו לאהוב מאוד את העיר, עם מעט מאוד צורך במרדנות כלפי העיר. לא היה לנו את הקטע של 'די אנחנו לא יכולות יותר עם העיר הזאת, בואי נסגור את הבסטה'. את מרגישה משהו טוב ואת בונה את החיים שלך סביב זה."
אז יש השפעה של המקום על המוזיקה?
"בן אדם שיושב וכותב שיר או שני אנשים שמנגנים יחד, זה משפיע אם הם יושבים בבית או בחדר חזרות, אם החלון פתוח ונכנס אוויר או מה הם רואים מול העיניים ואיזה אנשים דופקים להם בדלת."
איפה בעיקר את יוצרת?
"מבחינת טקסטים, בכל מקום. אני יכולה לשבת בכל מקום ולכתוב במחברת או בטלפון מה שעולה לי לראש. ההלחנה דורשת ממני יותר. משהו צריך ליפול נכון שם ברגע מדויק. אני מוצאת את עצמי פנויה להלחנה כשאני באטרף של ניקיון של הבית. משהו צריך להיות פנוי, נקי ומסודר כדי שתוכן חדש יצא החוצה."
ספרי לי על זיכרון מיוחד שיש לך מאחת ההופעות
"יש המון דברים מרגשים. כל הזמן יש דברים קטנים שמרגשים. לא משהו של הופעה אבל לפני שנה או שנתיים מישהי קעקעה משפט משיר שלנו על היד שלה. זה היה מרגש."
איזה משפט?
"מהשיר 'דברים יפים': 'לא כל דבר מבקש על עצמו מלחמה'. ואני הייתי בהלם. אם לא הייתי בלחץ עד עכשיו על הדברים שאני כותבת, אז עכשיו בכלל. זה באמת אותה רמת התרגשות. בשביל אנשים מסוימים השירים שלנו מלווים אותם באופן אישי. פעם אחת כשהופענו בירושלים ניגש אלינו זוג וסיפרו שבזמן שניגנו את השיר האהוב על הבחורה הגבר הציע לה נישואים. דברים מטורפים. אנשים לוקחים אותנו לרגעים שלהם."

המוזיקה באה בטבעיות. שי-לי ועדן ג'משיד. צילום: קטיה בורינדין

פסטיבל מדרום לאמנות רב תחומית באופקים יתקיים בימים ראשון עד שלישי, 26-27-28 במאי. האחיות ג'משיד ישתתפו בפאנל מוזיקלי בהנחיית ד"ר נדב אפל שיתקיים ביום שלישי (28.5), בשעה 19:30, בבית הטורקי באופקים.


שתפו