דמבו כבר לא מעופף

מאת:מאיה זיבצנר
שתפו

בשנת 2014 החלו אולפני דיסני להפיק גרסאות מחודשות לכל להרבה מסרטי האנימציה שלהם בניהם סינדרלה, היפה והחיה וספר הג'ונגל שיצאו בשנים האחרונות, וסרטים נוספים הצפויים לצאת בניהם אלאדין, מלך האריות, מולאן ועוד. המטרה המרכזית היא לעדכן את התכנים שלפעמים מאבדים מהרלוונטיות שלהם, ולהתאים אותם לאלו שילדים רגילים לראות כיום. למרות זאת, ביום חמישי בערב, בהקרנה של הגרסה המחודשת לסרט "דמבו" אולם הקולנוע היה חצי ריק, וברור שהצופים היחידים בו הם מעריצי דיסני מושבעים, כאלו שגדלו על הסרטים ורוצים להישאר נאמנים אליהם. אותם צופים מצפים מהסרט להיות חידוש מרענן אך עדיין להישאר נאמן למקור עליו גדלו.

"דמבו" (2019) בבימויו של טים ברטון (המספריים של אדוארד, ביטלג'וס, הסיוט שלפני חג המולד), הביא איתו ציפייה גדולה למשהו מרענן וחדשני. הסרט מבוסס על הגרסה המקורית "דמבו הפיל המעופף" שיצאה ב-1941, וכמו רבים מסרטי דיסני שיצאו באותן שנים, העלילה לא מספיק מפותחת והקצב איטי מדי. בנוסף הבחירה בטים ברטון כבמאי שידוע בסרטיו האפלים והמורבידיים, גם היא עוררה עניין רב. אפשר לומר ששתי ההבטחות האלו לגבי הסרט התממשו.
הצופים הבוגרים, אלו שגדלו על הסרט והעריצו אותו, לא יתאכזבו. מצד אחד, הסרט מלא בקריצות למקור כולל המוזיקה בסצנת הרכבת; סצנת הפילים הוורודים שהופכת מסצנת שיכרות למופע קרקס סוריאליסטי; הופעתן של החסידות או דמותו של טימותי העכבר (שאמנם כבר לא מחזיק בתפקיד ראשי אך עדיין מופיע), שמי שמכיר את הסרט המקורי יכול לזהות בקלות במי מדובר. כל אלו מקבלים מקום ריאליסטי הרבה יותר בגרסתו של ברטון. כך למשל, החסידות כבר אינן אלו שנושאות את הגורים איתן אל האמהות, אלא רק עוברות בסביבה טרם הלידה. גם השיר "תינוקי" (Baby mine) שבגרסה המקורית נשמע ספק חיצוני לסרט וספק מושר על ידי הפילה האם, מוצג בגרסה זו באופן ריאליסטי, ומושר על ידי אחת מהנשים המופיעות בקרקס.

פילים ורודים. דמבו. מתוך עמוד הפייסבוק Dumbo.

אך למרות זאת, הסרט מציג קו עלילה שכמעט כולו, מלבד סצנות נבחרות, חדש לגמרי. ראשית, הבחירה של ברטון היא לא להתמקד בחיות, אלא באנשים. אלו דמויות חדשות לגמרי והן שעומדות במרכז העלילה והקונפליקט המרכזי. תוך ניסיון לשמור על הערך המרכזי של קבלת השונה (שאפיין את הסרט המקורי), יש ניסיון להציג ערכים חדשים בסרט כמו: העצמת נשים – דרך הדמות הראשית של הילדה מילי ששואפת להיות מדענית – ונאמנות. ובמקביל אובדן של מסר מרכזי והוא האמונה ביכולת של העצמי.
כחלק מהזווית הבוגרת שהסרט מבקש לנכס לעצמו, הוא גם עוסק בביקורת חברתית. ביקורת אחת היא על היחס של האדם כלפי החיה, וכלפי שאר בני האדם. בחלקו הראשון של הסרט מוצג היחס האלים והמנצל של בעלי הקרקס כלפי החיות ככלל, והפילים בפרט. הזכות שהם לוקחים לעצמם לנהוג כלפיהם באלימות ולנקוט בצעדים דרמתיים של ענישה כמו הפרדת המשפחה. ובחלק השני, דמותו של וונדרויר (מייקל קיטון) רוכשת את קרקס האחים מדיצ'י, הקרקס בו נולד דמבו, בשל הצלחתו של המופע. ישנה הקבלה בין החלק הזה לבין החלק הראשון, וונדרויר מרשה לעצמו לנהוג באלימות הן כלפי החיות והן כלפי בני האדם. בת זוגתו, קולט (אווה גרין) היא לא יותר מתכשיט והיא מתפקדת כמעט כשבויה שלו ושל רצונותיו. גם חברי הקרקס, שמאמינים שהקרקס נרכש כדי שיוכלו להופיע בקרקס גדול ומכובד יותר, למעשה מנוצלים על ידי וונדרויר.

החיים בקרקס. דמבו. מתוך עמוד האינסטגרם Dumbo

ביקורת נוספת שעולה באופן ברור היא דווקא מהפן הוויזואלי, היא על אולפני דיסני עצמם. הפארק שמנהל וונדרויר ונקרא "ארץ החלומות", שהוא הקבלה שאפתנית לפארקים של דיסני, ודמותו של וונדרויר היא הקבלה לוולט דיסני עצמו שהיה יזם שידע בדיוק מה הוא רוצה, ודרש שהכל יתנהל בדרך שלו. ביקורת זו אמנם מעלה נקודת מבט חתרנית, אך היא לא מפותחת מספיק, כנראה בגלל שלמרות הכל, הסרט נוצר על ידי אולפני דיסני.
חשוב לדבר גם על קהל הילדים שיצפה בסרט. אמנם בקרב הקהל המבוגר ישנה התרגשות מלראות את הפיתוח של הדבר המוכר, ואת המסרים המורכבים יותר שמוסיפים רובד לעלילה. אך עבור קהל הילדים, שרובם (ככל הנראה) צופים בגרסה ראשונה של "דמבו", הסרט עובד קצת פחות. אופיו הקודר והאפל שבו בחר ברטון להציג את הסיפור וההתעסקות בערכים ובביקורת חברתית, מייצרים עומס של מסרים שיכולים להקשות על הילדים לעקוב. מעבר לכך, במהלך הצפייה בסרט ישנה תחושה קבועה של מועקה ועצב: לא רק שאין ניסיון להקל על התחושות האלו (שחלקן היו קימות כבר במקור), אלא נראה שיש ניסיון לחזק ולהעצים אותן באמצעות ההקבלה בין היחס לבעלי החיים ולאובדן, לבין היחס לבני האדם. מעבר לחזות הצבעונית ושני ילדים כדמויות הראשיות אין ניסיון להנגיש את הסרט לילדים, ובכך למעשה הסרט לא מקיים את אחת המטרות המרכזיות שלשמן נוצר.


שתפו