על נשים מנשים

מאת:מערכת מעמול
שתפו

מי? רוני ספיר
מה? RBG
למה? שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג היא אחת הנשים החזקות והמשפיעות ביותר בעולם, ממחוללות המאבק הפמיניסטי של שנות ה-60. היא האישה השנייה המכהנת בתפקיד, ממינויה ב-1993 ועד היום. החל מדרכה כעורכת דין צעירה, בעולם שניסו להגיד לה שהוא לגברים בלבד, שמה לה למטרה להיאבק נגד תפיסות ונורמות חברתיות אנטי-פמיניסטיות, ולהביא לשינוי במעמדם של נשים ומיעוטים. אישה חזקה ומעוררת השראה. מודל לחיקוי שלכולנו, נשים וגברים, יש דבר או שניים ללמוד ממנה.
לכבוד יום האישה שודר ב"כאן 11" (9/3) סרט תיעודי על חייה, "RGB", שיצא בארה"ב במאי 2018 והיה מועמד לאוסקר. שווה לראות. ולא רק על המסך, גם ספר הילדים שכתבה דבי לוי האמריקאית, "ואני אומרת לא! סיפורה של רות ביידר גינסבורג", יצא בשבוע שעבר במהדורה מתורגמת לעברית (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר).

מי? מאיה זיבצנר
מה? רבקה, "האקסית המטורפת"
למה? רבקה, הדמות הראשית בסדרה "האקסית המטורפת", מייצגת בעיניי אישה מורכבת. למרות שפעמים רבות נדמה שהיא מייצגת את כל הסטראוטיפים השליליים על נשים, באמצעות דמותה מנסות יוצרות הסדרה (רייצ'ל בלום ואלין ברוש מקיין) דווקא לבקר את התפיסות האלו. במהלך ארבע העונות של הסדרה, רבקה לומדת להשתחרר מהדפוסים הרעים שאפיינו אותה בצעירותה, ולשים את עצמה במקום הראשון. ובכך, היא משחררת את עצמה מהתלות בגברים.
העולם הפנימי של רבקה מוצג דרך קטעי מיוזיקל, ופעמים רבות אלו הרגעים בהם הסדרה מעבירה ביקורת בצורה קלילה והומוריסטית. כך למשל השירים "Put yourself first" ו–"The sexy getting ready song" ששואלים למה נשים מבצעות שלל טיפולים קוסמטיים לא הכרחיים רק כדי להראות כמו שהחברה הפטריארכלית מצפה מהן.
מבחינתי, זה סוג האישה וזו שאני שואפת להיות. אחת ששמה עצמה במרכז, באמת, ולא רק כדי לרצות את הגבר או את הסביבה. אישה שלא מכילה על עצמה את המוסכמות החברתיות ולא מאפשרת לסטיגמות להגדיר אותה.

מי? רחלי ורצברגר
מה? "תלמה ולואיז"
למה? על אומץ, שיחרור ומסע של שתי נשים שעושות את כל מה שתמיד חלמו עליו. ואולי גם כל מה שהרבה נשים, וגם גברים, רצו לעשות והרשו לעצמם רק בדמיונות הפרועים ביותר שלהם. כן, אני מדברת על "תלמה ולואיז", הסרט המפורסם מ 1991 שזכה באוסקר על התסריט הטוב ביותר של קאלי קאורי. תלמה ולואיז הן הנשים שלי, ואולי בכלל קאורי שכמו שאישה יולדת תינוק ילדה מתוכה יצירת מופת שאני בטוחה שכמעט כל אישה יכולה להזדהות איתה. לתלמה ולואיז נמאס שגברים מתייחסים אליהן איך שמתחשק להם בכל שלב נתון ולכן הן מחליטות לצאת למסע בעקבות החופש והרצונות שלהן, וכלום לא יעצור אותן. זה לא שאני רוצה לצאת למסע הריגה בעקבות כל גבר שמתנהג בצורה לא הולמת, אני בכל זאת רוצה שתישאר נוכחות זכרית בעולם. אבל כן יצא לי לדמיין לא פעם ולא פעמיים את האקדח הדמיוני שלי נשלף ומעמיד את מי שמולי במקומו. איזה כיף שאפשר לראות את הדמיונות הפרועים ביותר שלנו על המסך.

לוחמות חופש פמיניסטיות. כרזת הסרט "תלמה ולואיז"

מי? אור שפי
מה? אקו מורגנשטרן
למה? אקו היא ראפרית ישראלית, סגנון מוזיקלי שבדרך כלל מזוהה עם גברים. היא שיתפה פעולה עם מוזיקאים רבים בתחום כמו שאנן סטריט ואיציק פצצתי. מ-2011 היא חלק מהצמד "אקו וטיטו" אבל בסוף 2017 היא הוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה בעברית. בשיר "בוס" היא מבקשת שלא לקרוא לה דיווה, אלא בוס. המילה דיווה מתקשרת למשהו שלילי. כל זמרת מצליחה וחזקה היא אוטומטית הופכת לדיווה. אבל אקו דורשת שיתייחסו אליה כמו אל כל אמן אחר בסצנה המוזיקלית. המוזיקה שלה לא פונה לנשים בפרט, אלא לכל אדם שאוהב היפ הופ. היא אמרה את זה הכי טוב שאפשר, "מביאה ת'שיט באווירה נשית פרש לאללה".

תקראו לה "בוס". אקו מתוך עמוד האינסטרגם שלה

מי? טל בן אלישע
מה?בלייר וולדורף, "אחת שיודעת"
למה? "גורל הוא ללוזרים. זה רק תירוץ מטופש לחכות לדברים שיקרו במקום לגרום להם לקרות בעצמך" זה רק אחד מהציטוטים השנונים של בלייר וולדרוף מהסדרה "אחת שיודעת". דמות של אישה חזקה שלא מחכה לגבר שיעשה בשבילה את העבודה הקשה. וולדורף אמנם משדרת ביטחון עצמי גבוה, אך מסתירה נפש רגישה עם דימוי עצמי נמוך המלווה בהפרעות אכילה. בסדרה וולדורף עוברת תהליך עמוק בו היא מבינה שלהראות חולשה ולבקש עזרה זה מה שהפך אותה לחזקה יותר. כדי שהשמש תזרח גם עליך, צריך קודם לאהוב את עצמך, להכיר בשדים שלך ולקבל אותם. כך שברגע שיחליטו לצוץ, תדעי איך להתמודד איתם. בלייר מניחה את הקשת של שאנל על השיער הגולש שלה ומחייכת, בסיטואציה הקבועה הזו היא מזכירה לעצמה שגם אם היא לא בתקופה האידאלית שלה היא בדרך לשם.

בלייר וולדורף. מתוך עמוד האינסטגרם של גוסיפ גירל

מי? אורית דסקל
מה? דיקלה
למה? ביום האישה השנה הלכתי להופעה. לא סתם הופעה, אלה למופע של דיווה אמתית על הבמה: דיקלה. בשמלה אדומה מהפנטת, מענטזת, עם תאורה מרהיבה ניצבת דיקלה בטוחה בעצמה. ארבעה נגנים שמחממים את הקהל לקראת עלייתה.. הקהל מתרגש ומבין די מהר יש כאן דיווה אמתיתוכדאי לשים לב. "הוא כותב לי מאמי" היא שרה, ואני חושבת לעצמי כמה דיסוננס יש במילה מאמי אל מול העוצמה של האישה החזקה הזו ששרה לעיתים בקולמתבכיין, מסתלסל, לפעמים מתחנף, תמיד סקסי ועם המון עוצמה בשיר. מרגשת כל כך , מתחשק לך לבכות. היא נכנסת ללב עם סיפורים עצובים בשירה מהפנטת.אני אוהבת את הדיסוננס. אני רוצה גם להיות האישה האהובה (עם גבר חזק לידה), בעלת הבית הבלתי מעורערת, האימא הנוכחת לילדים, מכינת השניצלים אבל גם הקרייריסטית הלומדת והסקרנית, הבליינית מלאת החברים או בקיצור נטולת כללים.
יום האישה תמיד מזכיר לי לנסות להשתחרר מהכבלים והחוטים שמחזיקים אותנו, יום שבו אני חוגגת את השחרור הנשי, אבל, ובמיוחד את השחרור שלי מעצמי (או לפחות מנסה..)
לחיות את חיי, כמו שרק אני רוצה, בחברה בלי הגדרות ולצעוק לעולם – אני אישה!

דיווה חיה. דיקלה. צילום: אורית דסקל

מי? יעל רגב
בחרתי שלא לכתוב על אישה אחת מסוימת כי כל אדם, ללא קשר למגדר, הוא מיוחד בכל יום בשנה. בדיוק כמו ש'יום האם' כבר מזמן הפך ל'יום המשפחה', כך גם 'יום האישה הבינלאומי' צריך להיעלם מיומן השנה או לפחות לשנות את שמו. למה צריך יום אחד בשנה לציין את ההישגים שלנו? האם זה לא משיג את המטרה ההפוכה ומציג אותנו כשונות, שצריכות מועד מיוחד לקבל את ההכרה? האם אנחנו חוגגות את יום הגבר הבינלאומי ב-9 בנובמבר? אנחנו 52% מכלל האוכלוסייה אז למה להתייחס אלינו כאל מין נכחד? אנחנו לא מיעוט ולכן לא צריך אפליה מתקנת שרק מקבעת את עמדת הקורבן. יש עדיין פערים רבים אבל לא צריך יום מלאכותי אחד בשנה להזכיר את זה, זו חובתנו כחברה לשאוף לשוויוניות 365 ימים בשנה.

 

 


שתפו