"…שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן. כַּלָּנִיּוֹת".
הכלניות מייצגות את הטבע ומעשירות את חיי האדם בשיר של נתן אלתרמן. הכלנית מסמלת את התשוקה, האהבה, חיוניות החיים ואת התחדשות הטבע. הפרח האדום הוא כנראה הפרח האהוב ביותר על הישראלים. ב-2013 ערכה החברה להגנת הטבע משאל ובו התבקשו הישראלים להצביע מיהו "הפרח של המדינה" והכלנית זכתה במקום ראשון.
כמו רוב הישראלים, גם אני אוהבת כלניות. וכשהן מופיעות במרבדים עצומים, היופי אפילו עוד יותר מרהיב. השנה התרגשנו במיוחד כשראינו כלנית ראשונה פורחת (אחרי השרפות), נראה שהטבע חזק יותר מכל דבר, ולטראומה שעברו השדות בחודשים האחרונים כמעט אין זכר. כמו שאמר אלתרמן: "תמיד כלניות תפרחנה". מצמח על סף הכחדה, הגענו בשנים האחרונות למצב שבו הכלניות נפרשות על שטחים עצומים במקומות רבים בארץ. במיוחד ידועים משטחי הכלניות של הנגב המערבי, הפרושים כשטיחים ענקיים ובוהקים שצבעם אדום חזק.
פריחת הכלניות היא ההשראה לפסטיבל "דרום אדום". השנה בפעם השלוש עשרה, בכל סופי השבוע של חודש פברואר (ואפילו קצת לפני ואחרי), מתקיים פסטיבל "דרום אדום". הפסטיבל הוא מיזם מצליח של אנשים מהאזור, שבדרך יצירתית מצליחים להביא לנגב המערבי (שנשכח בין מבצע צבאי אחד לשני) מאות אלפי אנשים בכל שנה. הפסטיבל יוצר חיבור בין החקלאות לתיירות ומציע לקהל המבקרים סיורים חקלאיים, שווקי איכרים, צעדות למיניהן, מופעי מוזיקה, פעילויות לילדים ועוד.
אז נכון שזה מביא פרנסה לאזור (וגם זה לא לגמרי בטוח) והכרה, אבל בשביל מי שגר כאן, בואו נודה על האמת, זה די סיוט. מה שהיה אמור להיות חג של טבע ופריחה (ובאמת התחיל ככזה), של טיולים בנוף המרהיב ושל אהבת הארץ, הפך להיות לנו, בני המקום, פשוט למטרד. ויותר מזה: הטבע היפה שלנו הופך לממוסחר, ומחג של כלניות הפך לחג של קניות, וזו לצערי המחלה של החברה הקפיטליסטית. וככזה, גורם לנו (תושבי הנגב המערבי ואני באופן אישי) בכל שנה מחדש לחפש לאן לברוח בסופי השבוע של חודשי הפריחה.
אותו מטרד בא לידי ביטוי בקושי לנוע במרחב ובפקקים ארוכים בכל האזור, כאלה שמקשים עלינו אפילו לצאת מהישובים כדי להגיע לתחנת הדלק הקרובה. עומס כזה תמיד מביא איתו אלימות ונהיגה פרועה וגם (לצערי) תאונות. בכל מסעדה ובכל דוכן יש תורים בלתי נגמרים שמוציאים את החשק לאכול מחוץ לבית; ערימות הזבל נראות בכל פינה וכמעט בכל שדה (למרות שיש פחים); הכלניות המסכנות, שאותן באו ההמונים לראות, מעוכות תחת סימנים של גלגלי טרקטורון ומכוניות 4 על 4 שנכנסות לשדות החיטה הכל כך ירוקים ויפים (עד שקשה להתאפק ולא לנסוע ממש בתוכם), מבלי לחשוב כמובן על הנזק העצום שהם גורמים ויש גם את אלה שחושבים שבכל מקום מותר "לעשות שוק", ומחנכים את הילדים שלהם שזה בסדר להיכנס לשטחים פרטיים ולקחת הביתה כמויות של פירות הדר, גזר וכל מה שגדל בעונה. אז לא חברים – כאן אי אפשר לקטוף!
ה"ישראלי המכוער" (זה שיש עליו אפילו ערך בוויקיפדיה) נראה פה במלוא כיעורו. תקופה יחסית קצרה (של כחודש), נראית לנו ארוכה מידי ולא נעימה בעליל. כל שנה מחדש נדמה שדוכני המכירות רבים מהצעדות ומההרצאות בעלות התוכן הערכי והלימודי. ונדמה שה"חג" הזה מביא כנראה יותר נזק מרווח. אנחנו הולכים לראות את מרבדי הכלניות באמצע השבוע ובדרך לאסוף את הזבל שאנשים אחרים השאירו בשטח.
