ישראל מתוגמלת

מאת:טל בן אלישע
שתפו

סרט המתח "פעולת תגמול" בבימויו של בריאן א. מילר יצא רגע לפני ש-2018 הפכה להיסטוריה. גילוי נאות: סרט אקשן כזה לא יהיה הבחירה הראשונה שלי בדרך כלל, אבל בגלל שלא הערכתי נכון עד כמה בתי הקולנוע פופולריים במוצאי שבת (מה שאומר שלא נשארו כרטיסים לסרטים האחרים), הוא זה שנבחר. גם לשלושת הכרטיסים שקיבלתי (עם הטבה כפולה של פופקורן ושתייה, שתאריך התפוגה שלהם היה ממש באותו היום), לא אפשר לי להתפנק יותר מדי. אז קניתי כרטיס לסרט עם ברוס ויליס שנראה כמו הבטחה שלא אתחרט עליה, אפילו שכל סרט שהשחקן עטור הפרסים מככב בו משחזר את עצמו. ואולי דווקא בגלל זה.

"פעולת תגמול" מגולל את סיפורה של משפחה צעירה ופוטוגנית. אב המשפחה הנאה פלוס, ג'ייקוב (פרנק גרילו), עובד כמנהל בנק. חייו מקבלים תפנית מפתיעה לאחר ששוד אלים מתרחש בסניף הבנק שלו, וג'ייקוב הוא היחיד שנשאר בחיים. למשטרה יש הרבה סימני שאלה לגבי ג'ייקוב, בעיקר בגלל העובדה שהאדם שביצע את השוד מכיר כל פינה בסניף ויודע לפצח כל קוד בקלות. ברוס ויליס מגלם את ג'יימס, השכן של המשפחה, שעבד שנים רבות במשטרה ונחלץ לעזרת ג'ייקוב בניסיון להתחקות אחרי השודד ולהסגירו למשטרה.

לאורך הסרט ג'ייקוב מנסה לתמרן בין היותו איש משפחה מסור, הדואג לאשתו (אוליביה סולפו) ולביתו חולת הסוכרת, לבין המאמצים לתפוס את השודד שהפר את שלוות חייו וגרם לו לתהות האם עבודתו כמנהל בנק היא משרת חייו או שהוא נועד לעשות משהו יותר מלהיב בחיים שלו? ג'ייקוב נחקר במשטרה ולצד זה מבלה שעות בחדר העבודה בביתו, ובעזרת תרשימים מורכבים וסבוכים במיוחד, מעלה השערות שונות ומסובכות על מנת לפענח את החקירה. ואיפה ויליס נכנס לתמונה? הוא שם, ניצב (תרתי משמע) לצדו של ג'ייקוב, כמו תפאורה פוטוגנית שנועדה למשוך צופים מרחבי העולם. דמות שהיא בעיקר שם מוכר כדי שפשוט תעמוד שם ומדי פעם תזרוק איזה הערה משמעותית בקושי. ואולי יותר מזה, ויליס לוהק לתפקיד כדי להוכיח לנו ששווה לבוא לסרט גם אם בסופו לא מתגלה שום דבר חדש, מעניין או מפתיע במיוחד (האומנם שווה?).

סרט אקשן לא שם לנגד עיניו את המטרה לגרום לצופה לצאת עם תובנה חדשה על החיים, אם זה אכן קורה זה בהחלט עוד נקודת זכות שמגיעה לסרט. יריות האקדח אמורות ברובד הגלוי ליצור דרמה, למשוך את תשומת לב הקהל ובקיצור – לעשות את רוב העבודה. וברובד הסמוי, לשתק במובן מסוים את התותחים בראש שלנו, גם אם זה לשעה וחצי. הופתעתי לגלות שהרעש הקיצוני למדי בסרט אכן גרם לי להתנתק, ולשכוח קצת איפה אני או מה העסיק אותי רגע לפני שנכנסתי לאולם הקולנוע.

בחלקו השני של הסרט מתקיים מצוד אחרי השודד (ג'ונתן שייץ') שחוטף את אשתו וביתו של ג'ייקוב ומאיים לרצוח אותן, אם הכסף לא יוחזר אליו. אחרי עשר דקות שלמות של יריות השוטרים ואתנחתא של רוב הצופים מלעיסה אינטנסיבית של פופקורן, הם מחמיצים פנים יחד עם מבטו המתוסכל של ג'ייקוב לאחר שהשודד, בצורה לא מוסברת, בורח מהמלכודת שטמנו לו. כאן סוף סוף, מגיע התפקיד של ויליס כשהוא, ורק הוא כמובן, מצליח לנטרל את הפושע המבוקש וגורם לו לבצע צניחה חופשית ישר אל מותו.

השאלה הנשאלת היא: איך סרט כזה, שכמעט ולא מופץ ברחבי העולם וההתייחסות אליו דיי מועטה (מלבד ארה"ב?)מוקרן דווקא פה, בישראל? מדינה שהחיים בה בין כה וכה לא משעממים ורעשי פגזים ורקטות הם לא דבר בדיוני. אפשר לחשוב אולי שהקהל הישראלי מעדיף להתנתק ולחוות אקשן מסוג אחר, מסוג דמיוני, כזה שלא יעסיק אותם בלילה ולא יגרום להם לתהות מה יעלה בגורלם או בגורל המדינה. או אולי בזמן שהישראלי יושב בכיסא המרופד עם הפופקורן והקוקה-קולה, צופה בוויליס מביס את הדמות הרעה, במובן מסוים הוא מדמיין את עצמו מביס את האויבים של המדינה שלו? או אולי זה הוא עצמו שמביס את האויב הפרטי שלו?

"פעולת תגמול" הוא סרט רווי אקשן עם כוכב קולנועי יוצא דופן והבטחה מראש של סוף טוב. נראה שאלה המרכיבים המנצחים שמצליחים לכבוש את לב הקהל הישראלי, ואולי בעיקר את לב הקהל הגברי-ישראלי, זה שיוצא בראש מורם כשהמסך מוחשך והאורות נדלקים, כאילו הם ברוס ויליס בעצמם.


שתפו