ב-22 בינואר עלתה ב"צוותא" קומדיה חדשה בשם "המשתמט" מאת רועי חן, סופר, במאי ודרמטורג הבית של תיאטרון "גשר". סגנון הכתיבה שלו מתאפיין בריאליזם פנטסטי וקסום. בין מחזותיו: "המנהרה", "הרצל אמר" ו"מסעות אודיסאוס". המחזה עוקב אחר שלושה גברים בני 40: שחקן בהצגות ילדים (ארז דריגס), נהג אוטובוס (אביעד בנטוב) ואחראי מחלקת ארונות באיקאה (אודי גוטשלק). השלושה לא שירתו בצבא, ויום בהיר אחד צה"ל מכריז על מבצע גיוס לכל מי שהשתמט משירות חובה. וככה מוצאים השלושה את עצמם מגויסים, תחת פיקודה של רותי (שי לי הירש), מפקדת צעירה ואסרטיבית שמגיעה אל כל אחד מהם הביתה, ובדרכים ערמומיות מגייסת אותם לטירונות ביחידה מיוחדת.
מכאן מתחיל מסע סאטירי, פרוע ומבדר ביותר על הצבא, הישראליות והרעות. המפקדת הקשוחה נותנת פקודות שהיא עצמה לא מבינה מה המטרה שלהן, ולא מפספסת שום קלישאה צבאית בדרך. היא מעמידה אותם בדום, מריצה אותם מסביב למחנה, יוצאת איתם למסע אלונקה (ויושבת על האלונקה), ובמיוחד מעצימה את חוסר התכליתיות בגיוס גברים מבוגרים והעברתם מסע טירונות מפרך והזוי. והכל מלווה בשירה, ריקוד, אינטראקציה עם הקהל, בה השחקנים מסתובבים בתוך הקהל ומשתפים אותו בשיח ההצגה, ואי אפשר להתעלם מהקריצה לשלישיית הגשש החיוור ולסרט "גבעת חלפון".
בין תיזוז לריצה, מסע אלונקה, מטווחי ירי, שמירה ותורנויות, אפשר גם לשמוע ביקורת על החברה הישראלית. כמו למשל שאמרי (השחקן) מצטט למפקדת את המשפט הידוע של צ'כוב על האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויירה במערכה השלישית, הוא מקבל מהמפקדת את התשובה: "לא קראתי את צ'כוב", ציטוט של שרת התרבות מירי רגב. נמתח כאן קו ישיר בין התנהלות הממשלה והתנהלות הצבא, והשוואה ישירה בין שרי הממשלה למפקדות הצעירות בצבא, בהתנהגות הברוטלית והצעקנית, בחוסר התכליתיות וגם בידע הכללי (החסר).
מוטב מאוחר מאף פעם? "המשתמט". צילום: יוסי צבקר
"המשתמט" היא סאטירה אבסורדית מצחיקה ושנונה, שעלתה במעוז השמאל הישראלי – תיאטרון "צוותא", ומעלה שיח הומוריסטי (על נושא אולי פחות הומוריסטי) על השתמטות מצה"ל. גיוס המשתמטים מוצג כחסר כל מהות: הפרקטיקות של הטירונות שעוברת החבורה הן בדיוק אותן הפרקטיקות בהן משתמשים גם לגבי חיילים בשרות סדיר. למשל: פקודות ללא תכלית, עונשים שאין בהם מטרה, ולא מעט השפלה. שכל מטרתה היא מחיקת הזהות של המתגייס כדי לקבל חיילים זהים וצייתנים. האבסורד מתמקד גם בגיל המגויסים המבוגר שהצבא אינו מותאם להם והם נאלצים לפתע להתמודד עם מציאות שונה משלהם (חיי האזרחות).
קדימה לטירונות. "המשתמט". צילום: יוסי צבקר
עם משחק מצוין ובימוי חכם ורלוונטי אפשר להתרווח וליהנות. קריאות בוז בוודאי לא ישמעו מהקהל, שכבר משוכנע מראש. ופה טמון הפספוס. אם כבר מתפתח דיון בנושא אקטואלי, היה צריך ללכת עם זה עד הסוף, כמו שסאטירה אמורה לעשות ולא להתחנף לקהל. כך או כך מובטח ערב מצחיק עד מאוד.
הצגות קרובות ב"צוותא" תל אביב:2 בינואר 2019 – יום שלישי, 20:30
7 בפברואר 2019 – יום חמישי, 20:30
18 בפברואר 2019 – יום שני, 20:30
את הכתבה ערך מבקר הקולנוע אבנר שביט
מי חשב שאני אמצא את עצמי נסה במדינה שלי מהמקום הכי בטוח עבורי- הבית של סבתא באופקים, אבל אף אחד לא באמת תיאר לעצמו כמה התאריך השביעי באוקטובר שהיה נראה עד לאותו יום סתם תאריך הולך להשאיר אצל כך אחד ואחד מאיתנו חותם.
אותה שבת שחורה הייתה בליל של פחד, אימה וחרדה. הסכנה והמוות הפגישו אותי עם המקומות היציריים שבי ומחשבות על הסוף. אף פעם לא דמיינתי את האופן שבו אמות אבל תרחיש כזה לא תיארתי, אפילו לא בסיוטים. הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להישאר בחיים וזה הפחיד אותי.
מי שלא חווה את ה7 באוקטובר אף פעם לא יבין כמה שפחד קיומי יכול לסדוק אותך.
שבועיים אחרי ה7 באוקטובר חזרתי לעבוד בגן. הילדים המשיכו בשגרה שלהם. הם המשיכו לרקוד, לחייך ולשמוח. התמימות שלהם לא התכתבה עם המציאות הנוכחית, והיה לי קושי לתפקד בעולם שלהם. לקח לי זמן להבין שגם בהם משהו השתנה
מערכת היחסים שלי עם הלילה תמיד היתה מורכבת. זה לא שאת הבוקר אני אוהבת, אבל כשהשמש זורחת אני מצליחה לנוח באמת. לעצום עיניים ולדעת ששום דבר רע לא יכול לקרות. ובכל זאת, באותה השבת היא זו שהביאה איתה את הנורא מכל
שנים שרציתי ללמוד בשדרות אבל החרדה שיתקה אותי. בסוף הלכתי על זה ולקראת השנה השלישית לתואר הבית שלי התמוטט. אני טוענת שאין דבר כזה מקריות, ואם כן, איך זה שהיא יכולה להיות כל כך אכזרית ולא הוגנת. קשה לי להבין איפה אני ממוקמת על המפה היום, אבל אני זוכרת בדיוק איפה הייתי עד לפני אותה שבת
