איזון

מאת:רחלי ורצברגר
שתפו

כולנו יודעים מי אנחנו ומאיפה באנו וחלקנו גם יודעים לאיפה אנחנו רוצים להגיע, אבל לא כולנו יודעים איך הפרסונה שלנו משתקפת על הדף. לפני הכל צריך לשבת עם עצמך ולראיין את עצמך. יש לי תא משפחתי מאוד הזוי שהשפיע עליי בתור בן אדם ובתור כותב. נולדתי בחיפה, לבית שהכיל את שלושת הדתות, יהדות נצרות ואיסלם. עד גיל מסוים חגגנו את כל החגים של כל הדתות. כל מיני מאורעות חיצוניים של הקונפליקט במזרח התיכון גרמו להורים שלי להחליט שאני לא יכול להמשיך בקוקטייל הזה. מצד אבא יש לי סבתא שהיא טיגרינית, מאתיופיה. אמא שלי היא ההפך הגמור, יהודייה אשכנזייה בלונדינית והנינה של מי שהיה מלך רומניה, קארול השני.

גדלתי על הערכים של הצד של אמא שלי. היא לימדה אותי לאכול עם ספר מתחת לכל בית שחי ועוד אחד על הראש. גדלתי יותר על החינוך הזה אבל באיזשהו שלב התחלתי להתעניין באמנות ונחשפתי לסגנונות מוסיקה שגרמו לי לרצות לחפש חיים קיצוניים. הייתי יורד לשכונות יותר קשוחות בחיפה עם אוכלוסייה שיותר תואמת לצד של אבא שלי מבחינה גנטית. יותר הזדהיתי אתם מאשר עם הבית שלי. עד לפני שנתיים הסתירו ממני את העובדה מי זה אבא שלי. אמרו לי שהגבר שמגדל אותי הוא החבר של אמא. לא רצו שאני אסחב את התיק הזה של ילד חצי ערבי במדינת ישראל. נתנו לי את הזהות של בעלה הקודם של אמא שלי שהיה חי בבית עד גיל שנתיים. אני לא כל כך מכיר אותו אבל קיבלתי את השם שלו וכל הזמן חייתי בידיעה שיש לי אבא שבחר לא לגדל אותי.

אמיר סומר. צילום: בני ציפר

למדתי כתיבה ובתור סטודנט כל הזמן הרגשתי שאני מודע לביוגרפיה שלי מהיום הראשון, כמעט מכל זווית אפשרית. פעם כתבתי את כל הביוגרפיה שלי בגוף שלישי, פעם בתור כתבה עיתונאית עם כל העובדות. ניסיתי לראות את כל הזוויות.

בסופו של דבר הקרקע מתחת לרגליי נשמטה. בשנה ג' הרגשתי שאני גמור. אמרתי לעצמי: למה עשית את זה? ואז נתתי לתשוקה שלי להוביל אותי. בתוך כל הבלגן הזה הבנתי שכתבתי כל הזמן על חיים שלא היו באמת שלי אלא על סיפור שהציגו לי שהוא שלי.

במסגרת של קורס תחקיר עיתונאי התחלתי לחפש הוכחות על אבא שלי. בסוף הבנתי שאבא שלי זה מי שהיה מוצג כחבר של אמא שלי כל הזמן. אני חושב שהדרך הכי טובה לכתוב היא לאסוף חומרים לקולאז'. במקום גזרי עיתונים או ציורים לאסוף פשוט משפטים ותובנות על העולם. בין אם זה משהו ששומעים באוטובוס, בין אם זה דיאלוג שנמצאים בסמוך אליו או שאתם בתוכו, אפילו דיאלוג פנימי. זאת דרך טובה לגרום לאחר להזדהות עם היצירה. ברגע שאוספים משפטים באובססיביות אפשר למצוא את הנקודה שנושקת מהמוח שלך למוח של האחר. הפעולה של לאסוף טקסטים שיש להם הסכמה עם צד אחר זו פעולה מאוד חזקה שיכולה לקרב בין המוען לנמען שבטקסט. זה עזר לי הרבה פעמים בתקופות שלא יכולתי לכתוב.

כל טקסט שאני אוהב, אני לוקח את המנגינה שלו ומעביר אליו את הסיפור שלי. כמו לארוג שיר על גבי שיר אחר. רק ככה אפשר לחדש משהו. לקחת מבנה שקיים, להוסיף את העניין האישי ואז לשבור שם משהו.

אני משתדל שלא לכתוב בצורה צהובה את סיפור החיים שלי, אבל יחד עם זאת אני משתדל לא להסתיר ולא לשים על הכתיבה איזשהו עלה תאנה. אני מנסה להביע את התערובת שבי בצורה של פואטיקה.

הנפש של הכותב היא נפש שאתה צריך כל רגע להשכין שלום בה. יש איזון שצריך להגיע אליו בין העולם הגשמי לבין ההפריה של העולם הסגפני והרוחני. יש רגע שאתה מגיע לסוג של איזון מעבר לממלכה הקטנה שלך ואתה לא רק גאון בחדר אלא זה יוצא החוצה ואתה מקבל ביקורות מהחברה על דברים שהיו רק בינך לבין עצמך, שהיו רק פיסות מהנשמה שלך.

הרבה זמן לא השתינו לכיוון שלי ואני רק יכול להגיד שאני מודה לאלוהים על כל רגע של משבר אמונה שהצלחתי לעבור אותו. רק תמשיכו להאמין בעצמכם.

צילום מסך

יהוה / אמיר סומר

הֵם מְפַחֲדִים שׁאֶקְרָא לוֹ יהוה אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה
יהוה, יהוה, הֵיכָן אַתָּה מִסְתַּתֵּר?
יהוה, יהוה, הַאִם גַם אַתָּה כָּמוֹנִי חוֹשׁב
שׁיֵשׁ מָה שׁנָּעִים לָאֵל וְיֵשׁ מָה שׁנָעִים לָהֶם?
הֵם מְפַחֲדִים שׁאֶקְרָא לוֹ
אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה
אֶת הַדָּבָר הָאֲמִתִּי
אֲנִי רוֹצֶה הַכּל
הָיָה הוֹוֶה יִהְיֶה
אֲנִי רוֹצֶה דְּמָעוֹת שׁל אֹשׁר אִינְטֵלֶקְטוּאָלִי
וְכָל זְמַן שׁאָדָם חַי אֲנִי בֶּאֱמֶת מַאֲמִין
שׁהוּא יָכוֹל לְהַגִיעַ
לְכָל
הַמְּדָרְגוֹת
שׁבָּעוֹלָם
הֵם מְפַחֲדִים שׁאֶקְרָא לְך יהוה אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה
אוֹתְך לִפְגשׁ , אוֹתְך בֶּאֱמֶת לִלְמֹד
יהוה, יהוה, אֲנִי יוֹדֵעַ שׁאַתָּה לֹא כְּמוֹהֶם כּוֹעֵס
יהוה?
[נ.ב  [בְּסוֹפוֹ שׁל דָּבָר זֶה תָּמִיד נִגְמָר בְּשִׂיחָה עִם אֱלֹהִים. גַם אִם זֶה בְּסַה"כ לְשׁחְרֵר אֲנָחָה חֲרִישׁית.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות