סיפורה של שואה

מאת:דניאל בן אבו
שתפו

שבעה פרקים שודרו מאז עלתה העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" ב-HOT HBO, והטעם בפה עדיין מר – ולא, אני לא מדברת על השייק הירקרק והדוחה שג'ון שותה מידי בוקר. צר לי להיות משביתת השמחות, אבל הגיע הזמן שמישהו יאמר זאת: העונה החדשה היא כמו מסטיק לעוס בטעם תות שטעמו מתגלה לסירוגין, מופיע ונעלם, נותן לנו נגיעות חטופות מהפרי המבורך. הפרקים אינם מסעירים ומטלטלים כמו בעונה הראשונה, דמויות משניות מקבלות הרבה זמן מסך ללא שום הצדקה, העלילה מתקדמת בקצב איטי ואיתה הריונה הנצחי של ג'ון (אליזבת מוס), וגאולתה של רפובליקת "גלעד" נראית רחוקה מתמיד (ככה זה כשיוצרי הסדרה מתכננים עוד 8 עונות). אבל כל זה מתגמד אל מול הבעיה הגדולה של הסדרה, והיא ילדי השפחות.

איפה הילדים? צילום מסך HULU

העונה הנוכחית והקודמת לה מפספסות פרט חשוב – הן מספרות סיפור קשה על מציאות בדיוניות בעולם עתידני וקודר, ומתעלמות לחלוטין מגורל הילדים שנחטפו מהוריהם בידי המשטר הדיקטטורי; מלבד פריים אחד בעונה הראשונה שבו האנה, בתה של ג'ון, מופיעה בריאה ושלמה לראשונה מאז שנחטפה; וסצנה קצרה מהעונה השנייה שבה ג'ון מקבלת מהמפקד פרד (ג'וזף פיינס) תמונה שלה במדים כלשהם, לא ידוע לנו דבר על האנה וגם לא על שאר הילדים. היכן הם מוחזקים? מי מטפל בהם? מה עושים איתם? מה צופן להם העתיד? האם גם ילדות בשלות מינית נאלצות לשמש כפילגש למטרות רבייה? חוסר הוודאות לגבי גורל הילדים הופך את העלילה לפחות נוקבת, אמינה והרמטית.

השאלה המתבקשת היא למה? למה יוצרי הסדרה, ברוס מילר וריד מוראנו, בוחרים שלא לספר את הסיפור דרך נקודת מבטם של הילדים? למה לתכנים קשים כמו סדיזם, אונס, רצח, התאבדויות וזנות – יש מקום בסדרה ולילדים חטופים לא? אפשר שהתשובה המתבקשת היא השואה.

צילום מסך HULU

מספיק לצפות בפרק אחד מ"סיפורה של שפחה" בשביל לזהות את הדמיון שבין הסדרה לשואה; הפרדה של בני זוג ושל הורים מילדיהם, תלבושות אחידות שמסמנות מעמדות חברתיים, שלילת זכויות האדם, חוקים נוקשים של המשטר, רצח המוני והטלת צנזורה על הספרות, הקולנוע, המוזיקה והתקשורת. על אף שהסדרה מתיימרת להציג דיקטטורה מסוג חדש, כזו שמסתמכת על כתבי קודש ומונעת מתוך דאגה לאנושות כולה לאחר שההתפתחות הטכנולוגית פגעה בפוריות – אי אפשר להתעלם מהפעולות הקיצוניות והמזוויעות שהמשטר נוקט בהן בשביל להגיע למטרה הנעלה, שהיא עידוד והגדלת אחוזי הילודה.

שואה עתידנית. צילום מסך HULU

אולם הפעולות הקיצוניות הללו אינן מופנות כלפי הילדים בסדרה, או לכל הפחות אינן נחשפות – בשונה מסדרת הפנטזיה "משחקי הכס" שרואה בילדים כשותפים מלאים לקידום מטרותיהם של הגיבורים הראשיים, ומעמתת את הצופה עם סצנות קשות כמו; שריפת ילדה בעלת מום, הרעלה של נסיך צעיר, תלייה של שלושה ילדים קטנים חפים מפשע, הטרדות מיניות, רצח של הורים לנגד עיניי ילדיהם והיד עוד נטויה.

נדמה שיוצרי הסדרה "סיפורה של שפחה" הבינו שלאור הדמיון שקיים בין הסדרה לבין השואה, אי אפשר להקשות על הצופה עוד יותר עם הצגת ההתמודדות של הילדים בחייהם החדשים. ילדים שמופרדים מהוריהם ונלקחים למקום כלשהו כשהם לבושים בתלבושת אחידה –  זה אקט אלים שלצערנו אינו זר לתרבות המערבית, אבל בהחלט קשה לצפייה גם אחרי 70 שנה. חיטוט בפצע גלובלי שטרם הגליד עלול לעורר ביקורות נוקבות ואנטגוניזם כלפי הסדרה. ואולי זה בכלל הזיכרון הקולקטיבי של החברה היהודית שמדבר מגרוני, או שישנה סיבה אחרת, גדולה יותר – שבגללה הפאזל לא שלם. כל שנותר הוא להתפלל שילדי השפחות נמצאים במקום טוב, בטוח ומגונן. מי יודע, אולי הם יהיו אלו שיביאו את הגאולה ל"גלעד".


שתפו