חיים על הדף

מאת:שני מויאל
שתפו

קבוצות וסדנאות כתיבה הפכו פופולאריות בתרבות הנוכחית, אבל את הייחודיות של תכנית הכתיבה "חיים ושורשים" חייבים להזכיר. בהנחייתן של הסופרת פרופ' נורית גרץ ודניאל תור, עובדת סוציאלית ורכזת חלון לאקדמיה ממרכז רותם, נוצר ספר, ובו אסופת סיפורים קצרים שחייבים להכניס לרשימת הקריאה. הספר "חיים על הדף" הוא פרי יצירתן של משתתפות התכנית במכללה האקדמית ספיר, אשר יושק בשבועות הקרובים. ראיון מיוחד עם נורית גרץ ודניאל תור שעומדות בלב הפרויקט המרגש שמחבר נשים מקבוצות שונות אחת לשנייה באמצעות כתיבת פרוזה.

פרופ' נורית גרץ. צילום: תמר קרוון

תוכלו לספר על התכנית ועל היצירה?

נורית גרץ: "במשך שנה, ישבו בכיתה אחת סטודנטים וסטודנטיות מהמכללה האקדמית ספיר ונשים ממרכז רותם שעברו בחייהם סוגים שונים של קשיים, סיפרו סיפורים אלה לאלה והקשיבו. היו סיפורים על ילדים שהתעללו בכיתה, על כישלונות חוזרים במבחן לתאוריה, על רצח שהתרחש בכפר על כבוד המשפחה; היו סיפורים על אהבה, על אבא שמת, הכל סופר. בהתחלה היה רק חומר גס ולאט לאט, מתוך דיאלוג בין הסטודנטיות והנשים נוספו לסיפורים האלה עלילות, הדמויות התעגלו, הם קיבלו התחלה אמצע וסוף וגם דימויים ומטאפורות, בקיצור סגנון".

דניאל תור: "זו תכנית חינמית לנשים ממרכז רותם, בתחילת השנה עשיתי הרבה גיוסים כי מדובר  בתכנית התחלתית. לא היה לנו רזומה ורק צעירות ממרכז רותם יכלו להירשם. בתחילת הדרך לא היה סילבוס או מערכי שיעור מוקפדים, הכל הקמנו מאפס. מטרת העל של התכנית היא קודם כל להביא תכנים מקצועיים איכותיים של כתיבה, ללמד אותה וליצור חיבורים וחוויות משותפות של סיפורים. החיבור בין הצעירות לסטודנטים דרך הכתיבה הוא המרכז".

דניאל תור (27) בוגרת תואר ראשון לעבודה סוציאלית במסלול הבינלאומי במכללת ספיר, הספיקה לעבוד בעבודה סוציאלית-קהילתית באתיופיה, ועכשיו לומדת פוטותרפיה – טיפול באמצעות צילום. תור נפגשה עם הצעירות ממרכז רותם אחת לשבוע ואילו המפגשים עם נורית והסטודנטים התקיימו אחת לשבועיים. הפעילות התחילה במפגשים משותפים של שתי הקבוצות ולאחר קריאת סיפורים ולמידה על סגנונות, התחלקו הנשים והסטודנטיות לזוגות – הן דיברו וכתבו סיפורים, כל פעם בנושא שונה. כך נוצרו סיפורים על אהבה, אובדן, אמונה ונושאים נוספים מחוויות החיים.

דניאל תור. צילום: מחקת שיווק מכללת ספיר

מה השאיפה הכי גדולה שלך בעבודה בקבוצות וחיבור בין קהילות?

תור: "להמשיך את העבודה, אפשר להכיר אנשים ואפשר ליצור שוויון בין אנשים. למדתי מהתכנית שכל אחת מביאה משהו ייחודי שלה וברגע שיוצרים חיבורים כאלה יוצרים עולם יותר טוב. האנשים שלוקחים חלק בתכנית מבינים כמה כוח ועוצמה יש בהם. מבחינתי להיות חלק מתהליך כזה זאת משמעות. אחד הדברים היפים שאמרו לי בלימודי התואר היא שהזכות להיות בעבודה סוציאלית היא הזכות לראות אדם בהתפתחות – להיות בעשייה והתקדמות, זאת הפשטות, להיות חלק מתהליכים משמעותיים בחיים של האנשים בקבוצות שלך ובכלל".

מה היו הציפיות שלך לעבודה בשילוב הקבוצות ומהתכנית?

"אני לא באה עם ציפיות אף פעם כי אני רוצה קודם כל להכיר את האנשים שאני עובדת איתם. נורית, הסטודנטים, הצעירות ואני גילינו יחד מה הולך להיות בתכנית. ציפיתי מעצמי לשים במרכז את הצעירות ואת הסטודנטים, רציתי להביא את הצרכים של שתי הקבוצות. התכנית הזאת לא יכלה להתקיים בלי הרגישות של נורית, וההקשבה לשני הצדדים".

הצעירות במרכז. צילום: דניאל תור

ספרי על החוויה האישית שלך?

גרץ: "כבר שנים שאני מלמדת את הסטודנטים שלי איך לא לספר על עצמם אלא על אחרים ולא חשוב אם זה בגוף ראשון, שני או שלישי ואיך בכל זאת להכניס אל תוך האחרים את הקול שלהם. עכשיו הייתה להם הזדמנות לשמוע את הסיפור של אחר רחוק, כמעט מוחלט, מסביבה שונה ואורח חיים אחר ולכתוב אותו, ולגלות שמתוך המרחק הזה הם כותבים גם על עצמם".

 מה את אוהבת בספר?

גרץ: "אני אוהבת את הספר הזה כי הוא בנוי על הקשבה ועל דיאלוג, אבל אני אוהבת אותו גם משום שהוא מספר על דרמות גדולות בלחישה ואומר את הדברים החשובים בלי לומר אותם, בעקיפין, בתיאור או ברמז".

 תוכלי לתת דוגמאות מהיצירה?

"סיפור על נערה דתית שיושבת בערב שבת, כותבת יומן ומתלבטת. היא רוצה לעזוב את הבית, לוותר על החיים הדתיים, לחזור בשאלה ולא מסוגלת לעשות את זה. הסיפור מסתיים כשכל בני המשפחה הולכים לבית הכנסת והיא נשארת לבד ומרגישה ריקנות וצער, ובכל זאת נשענת על המתג, ובסוף לוחצת ומכבה. היא חצתה את הקווים, חיללה את השבת, אבל בעצם לא הגיעה אל האור. למה אני אוהבת את הסיפור הזה? כי אין בו מילים גדולות, רק מתג חשמל וחשכה, שאומרים הכל. או למשל סיפור אהבה שנקרא 'סיפור בלי י', כלומר סיפור שהטיל על עצמו מגבלה צנועה: לא להשתמש באות י'. זהו מונולוג של אישה שמספרת על אהבתה לגבר, אבל איך אפשר לדבר על אהבה בלי להגיד 'אני', כלומר בלי להשתמש באות י'? מסתבר שהסיפור הזה שמדבר לכאורה על אהבה מספר סיפור הפוך: על אישה שלא יכולה לאהוב כי היא לא יודעת מי היא, אין לה זהות ברורה, היא לא ממש קיימת".

למה הספר חשוב?

גרץ: "משום שהוא מספר על חיים שלא סופרו די ולא תמיד נחשבו ראויים לסיפור, וגם משום שהוא הצליח להפוך את החיים הללו למשהו שיש בו יופי ושלמות, או לפחות געגועים ליופי ושלמות, כלומר – לספרות".

תור: " זוהי תכנית שממש מלמדת איך כתיבה מחברת בין אנשים ואיך אפשר לבנות חברויות וקשרים שלא חושבים שיקרו וזה מדהים. זה תהליך מיוחד מאוד שזכיתי להיות חלק ממנו, אני חושבת שיש לו פוטנציאל ענק  ושהוא יכול להתקיים עוד המון שנים".

 

גילוי נאות: הכתבת היא סטודנטית בתוכנית הכתיבה "חיים ושורשים".

 


שתפו