השר"ב ואני

מאת:דבורה מילכיקר
שתפו

בכל יום שישי הראשון בחודש (שר"ב), בעיר העתיקה בבאר שבע, אמני העיר פותחים את דלתותיהם לזרים ומציגים את יצירותיהם. גם מרכזי האמנות משתפים פעולה עם החגיגה האמנותית שמתקיימת בעיר שנפוצה גם ברחבי העולם. בשישי האחרון (4 למאי) הפרויקט חגג שנתיים ולכבוד המאורע יצאתי לרחובות לחקור את החוויה. הכלים שעמדו לרשותי למשימת שרלוק הולמס היצירתית שלי היו: סקרנות חגיגית ומפה שפורסמה בדף הפייסבוק של האירוע. המפה כוללת את המקומות בהם האמנים מציגים לצד הסבר על כל אמן.

במקום הראשון בו הייתי, התאכזבתי. לא היה שם איש. תחילה החלטתי לגשת למקום הקרוב אלי ביותר, בית האמנים ברחוב האבות 55. כשהגעתי לבית האמנים, לא ראיתי שום סימן לשר"ב. נכנסתי לגינה ואפילו עליתי במדרגות, אבל לא הייתה נפש חיה במקום. למרות האכזבה החלטתי לנסות את מזלי במיקום הקרוב הבא,  והגעתי לבית של דני מכליס בו מציגה גם נס בוגה ברחוב חטיבת הנגב.

נס בוגה. צילום מסך לאתר עם יצירות האמנית

לאתר של נס בוגה

הייתי בטוחה שיתווספו לאייטם שלי עוד שורות על כישלון חרוץ, אך ברחוב חטיבת הנגב, נגלו לפני בלונים ושלט בולט עם הכותרת שר"ב. נכנסתי אל גינה ובה פסל של רובוט, עשוי מחלקים חשמליים מעשי ידיה של האמנית. בפינת הגינה היו גם תצלומים של מכליס. כשנכנסתי לבית, לא היה בו קיר אחד עירום. פינה אחת קושטה ברישומים של בוגה, ובכל שאר החלל היו תצלומים מרחבי העולם של מכליס. סקרתי כל  תצלום ותצלום והצלחתי אפילו לשאול אותו האם נתקל בביטולים של היוזמה: "הפרויקט קרה לפחות 20 ומשהו פעמים, מתוך 24 חודשים. היו חודשים שהפרויקט היה על סף סגירה, אך אם הוא מגיע לאנשים חדשים זה אומר שהוא עדיין חי ובועט".

הסטודיו הבא היה של דלית פלד, דניאלה מלר, ושולה פרמדר ברחוב סמילנסקי 44. בכניסה היו כעשר נשים שהתפעלו מהאמנות של פרמדר או אולי הן סתם היו עסוקות בלפטפט איתה – לא הצלחתי להחליט מה מבין שניהם נכון. אחרי שעקפתי את אותן הנשים, נכנסתי לגינה ובה שלושה שולחנות: אחד עם מיניאטורות מחומר פימו של עדי חדד. שולחן שני עם אמנות של דניאלה מלר והשלישי עם תכשיטים של הצורפת דלית פלד. לצערי, אף יצירה לא לכדה את עיניי, וגם לא הצלחתי לקשור שיחה מעניינת עם אף אחד, אז ברחתי מלול התרנגולות הנשי שהתחולל שם.

היעד הבא: שמעון סרוסי ברחוב החלוץ 39. כשהגעתי הרחתי מיד ריח חזק של קטורת, ונכנסתי לסדנת כתיבה של מ"עת לעט" בנושא חושים. היצירות של שמעון שקישטו את הקירות עניינו אותי יותר, ניכר שהוא אמן שאוהב לחקור ולעבוד בסגנונות רבים ולא כזה שמקובע בז'אנר אחד. במקום לדבר על חושים כמו שרצו בסדנה, השיחה בינינו התפתחה לשיחה על משחק הכדורגל בין הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים, והיא התגלגלה מהר מאוד להבדלים תרבותיים בין האוהדים. "לא תשמעי קללה אחת של האוהדים שלנו לעומת האלימות שיש שם".

שמעון סרוסי. ללא שם, שמן על בד, 2015.

בגלריית טרומפלדור, שמשתפת פעולה עם הפרויקט, הייתה תערוכה של בל שפיר וחנה אלרט בשם "שבילים של זמן". את התערוכה ליוותה מדריכה שהסבירה על האמנות של הנשים והביאה גם את הפרשנות האישית שלה ליצירות. לגלריה היו שלושה חדרים: אחד לשפיר, אחד לאלרט ואחד משותף לשתיהן. לשפיר היה מיצב העשוי כולו משיערות סוס שנקלעו במסרגה; הכליאה יצרה לולאות הנשפכות מלמעלה למטה בצורה של חוטים שנשפכים על המבקרים בחדר, שהזכירו לי צ'וקרים של שנות התשעים.

שרשרת צ'וקר

האירוע המסכם אליו הלכתי גם הוא  של "עת לעט", סדנה לכתיבה יוצרת. האנשים שם הקריאו שירים שכתבו בנושא עוד טרם הסדנה, חרוצים. כל אחד עלה והקריא ואני חשבתי שאין כמו הקשבה לקטעי שירה לאחר שיטוט ברחובות העיר. אם אתם חובבי אמנות ופואטיקה כדאי שתלכו בשר"ב הבא, כי להבדיל משרב שמשמעותו מזג אוויר יבש, בפרויקט הזה יש נביעה יצירתית מעוררת השראה.


שתפו