פוסט סטיגמה

מאת:ליאור בן יוסף
שתפו

"את בטלוויזיה" אמרו לי, "את מופיעה בכתבה על שדרות בכאן!" הדלקתי את הטלוויזיה ובכתבה של חדשות השבוע, ששודרה בסוף השבוע האחרון בערוץ כאן11, הפריעו לי שני דברים: שהמצלמה באמת מוסיפה חמישה קילו ושהעיתונות מספרת לציבור רק על החלק במציאות שמתאים לה באותו הרגע, כדי לעורר את הרגש שאליו היא מכוונת. "לפני 17 שנים וחודש", מספר הכתב אמיר בר שלום, "נורה הקסאם הראשון לעבר העיר שדרות… מאז הירי לעבר הנגב המערבי הפך לשגרה, שגרה שמופרת מדי פעם בשקט בן כמה חודשים".

אני גרה בשדרות כבר שנתיים וחצי ואני מרגישה בה לגמרי בבית, אני מכירה בה כמעט את כל הרחובות ואני הולכת בהם בבטחה גם בשעות הלילה המאוחרות. אני לא מתיימרת להגיד שאני שדרותית, לא חייתי כל חיי תחת מטחי רקטות אבל אני חיה כאן עכשיו, והשגרה כאן, לפחות זו של התקופה הנוכחית, לא משתקפת בכתבה הזו. הגעתי לכאן מגן-יבנה, שגם ספגה פה ושם כמה נפילות ואזעקות במהלך השנים, וידעתי שאני עוברת למקום שבו האזעקה העולה והיורדת מתחלפת ב"צבע אדום" מאיים, ושבכל מאה מטר אוכל למצוא מקלט ציבורי בעת הצורך. הצבע הזה תפס אותי לא פעם ולא פעמיים – ברחוב, במקלחת, בעבודה, במיטה – והמוח שלי כבר מחווט לתפוס את הפלאפון ולרוץ לממ"ד, להתקשר למשפחה ולהגיד להם שאני בסדר.

קב"ט שדרות מתעקש להגיד. צילום מסך.

אבל "צבע אדום" זה לא הדבר היחיד שיש בשדרות. אותה כתבה לא דיברה על זה וחבל. שדרות, ואזור עוטף עזה בכלל, קיבלו תנופה אדירה בשנים האחרונות. בשדרות מוקמות שכונות חדשות, ושכונות נוספות נמצאות בפיתוח (שכונת המוזיקה, נאות השקמה), נערכים שיפוצים ברחובות הישנים ולאורך רחוב מנחם בגין המרכזי; מגיעים לכאן אמנים מכל הארץ ושום חגיגה פה לא נופלת מהחגיגות בתל אביב. גם כשדיברו בכתבה על בית הקולנוע הישן בעיר, ידעו להראות רק את הבטון והברזלים החשופים – אבל לא ציינו שבית הקולנוע מתוכנן לעבור שיפוץ; דיברו על איך שתושבי עוטף עזה חיים בטראומה, כי "אין כאן פוסט-טראומה", וגם כשדיברו על המורשת המוזיקלית של שדרות (להקת שפתיים, טיפקס, כנסיית השכל ועוד), אמרו שהמוזיקה כאן מבטאת את הכאב. זה נכון והתושבים החיים בשדרות עשרות שנים מכירים את הכאב הזה מקרוב וחיים בצלו, אבל הוא לא הדבר היחיד שקיים כאן.

אלי מויאל מבקש להזכיר את הכאב שבמוזיקה. צילום מסך

על אף המציאות המתוחה לעתים, בעוטף עזה אין רק טראומה ואין רק מסכנוּת. יש כאן גם תרבות, אוכל טוב, אמנות ופריחה; סינמטק, הופעות של אמנים מכל רחבי הארץ, בית ספר לאמנות (מכללת ספיר), השכלה גבוהה, מרכזים מסחריים, אזור תעשייה, מקומות עבודה חדשים; אירועים שאנשים מגיעים אליהם מכל רחבי הארץ בכל שנה – פסטיבל התרבות מדרום*, פסטיבל קולנוע דרום, אירועי דרום אדום.

אז אולי לא גדלתי כאן ואני לא יודעת איך זה לחיות כאן במלחמה, אבל אני יודעת איך זה לחיות פה עכשיו. לפעמים זה מפחיד והלוואי שזה כבר ייגמר, אבל ברוב הזמן לחיות כאן זה לא פחות מנהדר. אמנם נתפסתי לכמה שניות מהלכת לי בשדרות במצלמה של כאן, אבל כשאני הולכת ברחובותיה של שדרות של היום, אני הולכת בשדרות אחרת ממה שהראו בטלוויזיה. שדרות שיש בה גם כאב ומתח וטראומה, אבל שיש בה גם שמחה ושגרת חיים רגועה יחסית למה שתואר בערוץ 11 – וזה משהו שכדאי שתדעו.

 

*פסטיבל מדרום יתקיים השבוע (9-11.5.2018) באופקים, בהפקת הסטודנטים של המחלקה לתרבות – יצירה והפקה במכללת ספיר.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות