האסון ואנחנו

מאת:ד"ר נועה ששר
שתפו

כמו רבים, גם אני לא יכולתי השבת שלא לעסוק שוב ושוב בפרטי האסון הנורא בנחל צפית. האמת היא שהאסון הזה לא נותן לי מנוחה. הוא העלה במוחי כמה מחשבות במהלך השעות שנקפו מאז נודעו מימדי הזוועה:

א. החברה הישראלית כל כך התרגלה למוות של צעירים ולתוצאות נוראיות מובנות מאליהן, אבל גם לתוצאות נוראיות שאיננו מרבים לדבר בהן. פרקטיקות האבל והסמלים המציינים אותו זהים בכל האסונות שהחברה הישראלית מזהה כאסונות של החברים בקולקטיב ה״לגיטימי״ ה״קונסנזואלי״ (כן, למרות הכל – יש בתקשורת הישראלית קונצנזוס כשמדובר במוות של בני נוער יהודים צעירים): כולנו מורגלים כבר בראיית בני נוער העוסקים בהדלקת נרות נשמה בכיכרות ובמקומות ציבוריים, רבים מאיתנו צופים או משתתפים מבחירה או לא, בהתכנסויות למעגלי שיח ושירה בצוותא. את המילים והמשפטים הנאמרים על ידי פוליטיקאים משופשפים, מרואיינים אקראיים בכתבות חדשותיות או טוקבקיסטים מרחבי הארץ כברירת המחדל, אודות ״מיטב הנוער שמת על אהבת הארץ״, על כך ש״אלוהים לוקח את הטובים״, ועל ״הפרחים שנקטפו״ וה״פקדונות שהופקדו״ – סביר להניח שרובנו נדע להשלים גם מתוך שינה. ההתרגלות הזו מבלבלת ומטשטשת את החשיבה הביקורתית ואת היכולת לעשות הבחנות נדרשות בין טוב לרע, בין דימויים לבין המציאות שעומדת מאחוריהם, ובין זדון לבין אחריות. ההאחדה הזו של ההתייחסות לכל סוגי המוות של צעירים באמצעות אותם דימויים חזותיים ומילוליים, עובדת בשירות טשטוש הגבולות בין מוות שהוא בלתי נמנע למוות מיותר, ובין מוות שהוא כורח המציאות לבין מוות שצריך היה לעשות יותר כדי למנוע אותו.

פרקטיקות האבל של החברה הישראלית. צילום מסך: קשת 12

ב. אנחנו הישראלים ידועים כמי שמרבים לדבר, אבל מעט מדי תשומת לב מוקדשת להזדמנויות הרבות והולכות שבהן אנחנו מתבקשים לשתוק. התביעה לשתוק כשהמתים מונחים לפנינו – תביעה שהיא מוצדקת, אולי, כשמדובר באסונות בלתי נמנעים – אינה תמיד תביעתם של פגועי המחדלים והאסונות, היא לא תמיד מגנה עליהם ואינה תמיד לרצונם. פעמים רבות היא עובדת בשירותם של אלה שכשלו. אכן חיים ומוות ביד הלשון וראוי מאוד שניזהר במילותינו. אבל שתיקה לעולם אינה מעשה ניטרלי, היא תמיד משרתת את אחד הצדדים במחלוקת.

ג. הפכנו חברה כל כך מקוטבת וכל כך פרנואידית שביקורת מוצדקת ודרישה לבדיקה נתפסות כמעשה תוקפני, כצימאון לדם, במקום כשאיפה לתיקון, לשיפור וליצירת עתיד טוב יותר.

ד. מן התגובות התוקפניות כלפי כל מי שדורש בדק בית רציני במכינות עולה, שרבים חושבים שאם אדם כשל צריך למחוק אותו, לפסול אותו מכל וכל, לצלוב אותו לאורכו או לרוחבו ולהכריז שהוא פושע מועד ושכל מה שהוא עשה עד היום לא שווה כלום. כמה חשוב להישיר מבט אל העובדה שכולנו בני אדם, כולנו לפעמים נכשלים ולפעמים מצליחים, רובנו אנשים מורכבים, אף אחד לא מושלם ומעטים מאוד הם פושעים מועדים. יכול אדם לפעול נהדר בתחום אחד ולהיכשל לגמרי בתחום אחר. אבל הסיכוי לשיפור ולתיקון עובר רק דרך הכרה בכישלונות, לא דרך התקשטות בהצלחות בלבד ולא דרך בריחה מאחריות על הכישלונות.

כולנו בני אדם. צילום מסך: קשת 12

ה. כשאדם נופל, גם אם טעה, חטא ואפילו פשע,  מותר וצריך לתמוך בו ולצפות מהמעגלים הקרובים אליו לתמוך בו ולדאוג שלא יוותר לבד באסונו. אבל אוי לה לאותה תמיכה אם היא הופכת לאהבה שמקלקלת את השורה, ואוי לנו אם התמיכה של החברה מונעת מן האדם לשאת בתוצאות מעשיו הקלוקלים. ענישה של אדם שהתרשל או פשע אינה מעשה של נקם או רשע, היא מעשה של הגנה של החברה על עצמה, ומעשה שבבסיסו רצון למנוע תקלות חמורות בעתיד. אוי לו לאדם שכל חבריו בדלים ממנו ברגע שנפל, חטא או אפילו פשע, ואוי לאותם חברים. אבל אוי גם לזה שחבריו, בתמיכתם בו, מונעים ממנו להכיר בחלקו שלו בנפילתו ובעובדה שיש מה לתקן.

ו. איני יודעת למי לייחס את הפניית תשומת הלב לעובדה חשובה שכבר נאמרה על ידי כמה אנשים כאן ובמקומות אחרים – אבל לא מיותר להזכירה שוב: על העובדה שהחברה הישראלית כחברה בכלל, וחלק מאנשי התקשורת הישראלית בפרט, מייחסים ערך שונה לחיי יהודים ולחיי לא יהודים שבקרבנו, שילמנו הפעם מחיר דמים כבד מאוד. אילו הייתה התקשורת מסקרת בהרחבה את מותם של שני הצעירים מהמגזר הבדואי שמתו בשיטפונות בדרום יום לפני האסון בנחל צפית – אולי האסון היה נמנע.

אסון שיכל היה להימנע. צילום מסך: קשת 12

ז. כחברה וכפרטים, רבים מאיתנו נותנים קרדיט אוטומטי ולא בדוק לאנשים (לרוב גברים, אבל לא רק), על בסיס העובדה שהם היו קצינים בכירים בצבא. רבות מהמערכות ורבים מאתנו לא טורחים לבדוק מה בדיוק הייתה איכות התפקוד הפיקודי שלהם, מה הערכים שבשמם הלכו לשרת כקצינים בצבא, אם הצליחו בתפקידם או כשלו בו והאם עברם הצבאי רלוונטי באופן אמיתי לתפקיד שאותו הם נבחרים לבצע. המכינות הקדם צבאיות, שעד כמה שידוע לי, בראש רבות מהן עומדים אנשים שנבחרו על בסיס עברם הצבאי – זכו אצל רבים לקרדיט על בסיס העובדה הזו עצמה. יותר מכך, סביר להניח שהסיבה שהן לא היו כפופות לבקרה ולנהלים של גוף חיצוני בעניין הטיולים, היא שראשי המערכות סברו שהאנשים העומדים בראש המכינות מספיק אחראים. זאת, רק על בסיס הרזומה הצבאי שלהם, ולא על בסיס בדיקת המציאות שמאחורי הדימוי שאם היית קצין בצבא אתה בהכרח אדם אחראי וערכי.

ח. כמעט בכל נושא שנוי במחלוקת הפיד שלי מתמלא בפוסטים שאת רוחם אני יכולה לנחש מראש, על בסיס ההשתייכות המגזרית/פוליטית/מגדרית של כותביהם. פוליטיקת הזהויות הישראלית התייצבה בשנים האחרונות, שקשה לסדוק אותה ולייצר קואליציות בין אנשים המזהים עצמם כמשתייכים למחנות מנוגדים. הפעם, נוכח האסון הנורא הזה – משהו בחלוקות הצפויות נסדק.

אולי האסון הנורא הזה, בשל מימדיו ובגלל הכאב שהוא גורם בכל כך הרבה מעגלים ממגזרים שונים, מביא לכך שינועו אמות הספים וההתבצרות בזהויות הקשיחות שמונעות מאתנו לראות את המציאות כהווייתה ויתאפשר לנו לפעול, יחד, למרות ההבדלים התהומיים לתועלת הכלל. אין לנו ברירה אחרת.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות