טקס הדלקת המשואות בהר הרצל מרגש אותי בכל שנה מחדש. אני אוהבת להקשיב לסיפורים, למשיאי המשואות, לראות את הרקדנים הצעירים מפזזים לצלילי שירי ארץ ישראל ולנחש מה תהיה הצורה הבאה בתרגילי הסדר. אבל השנה הכנתי מבעוד מועד בירה ופיצוחים לקראת שידור מופע הביזאר שהכינה לנו שרת התרבות מירי רגב, אחרי שבמשך שבועות רבים לא ירדה מהכותרות עם החלטות שונות ומשונות לגבי טקס יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, שהתקיים אמש (רביעי, 18.4).
נפתח עם האירוע לשמו התכנסנו – הכרעת השאלה מי הבוס האמיתי של הטקס הזה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, או יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין? ראשית, קצת סדר: הטקס הנועל את אירועי יום הזיכרון ופותח את חגיגות יום העצמאות, נערך בהר הרצל באופן קבוע החל משנת 1950 במעמד יו"ר הכנסת. את הרעיון לכלול נאום מוקלט של רה"מ דחה ראובן ריבלין בשנת 2010, אז כיהן כיו"ר הכנסת – רעיון שיו"ר הכנסת הנוכחי אישר לפני חמש שנים. אז מה הפלא ששרת התרבות מצאה לנכון לקבוע שאין מספיק ימין פוליטי בטקס הממלכתי?
לאחר מחלוקת גדולה בין רגב לאדלשטיין, הגיע אתמול רה"מ לטקס, אישר בהנהון את התחלתו והדליק משואה (נפרדת מזו של יו"ר הכנסת, העיקר שלא יריבו למי יש משואה גדולה יותר) "בשם ממשלות ישראל לדורותיהן" ופינק את כולנו ב-14 דקות של הפרומו לנאום הבחירות הבא שלו. נאום שטיפח את האגו של ביבי במסווה של דברי הלל ושבח לעם ישראל. ביבי הוא נואם מצוין שיודע מה הוא עושה, וברוח העצמאות קיבל תשואות ונפנופי דגלים כחול-לבן. אין מה להאשים את המריעים, הם היו נוכחים ברגע היסטורי, והיו מתרגשים גם אם ביבי היה מדבר על רפובליקת הבננות שעוד תקום פה. אה, רגע.
נמשיך למחזה הראווה הבא – כן, יותר מרהיב מהביצוע של נטע ברזילי והלופר לשיר "הורה האחזות" ויותר מרהיב מהקאמבק של אורנה ומשה דץ – עשרות חיילים הנשבעים קבל עם ועדה שיהיו מוכנים למות למען המדינה כשסמל המנורה בוער (בוער!) לרגליהם. על רקע התמונות הללו זכינו לראות גם את רגב ושרה נתניהו מתחבקות ומסתכלות על החיילים בהתרגשות – כי באמת שאין רגע מקסים ומרגש יותר מאשר חייל שנשבע למות למען המדינה, מופע ראווה של לאומיות קיצונית וניצוצות פשיזם בשעת חגיגות עצמאות למדינה.
והרגע לו חיכינו – פיצוח השואה מודל 2018. אזרחי ישראל היקרים, רשמו לעצמם את המתכון של שרת התרבות לפיצוח השואה: השמיעו קולות רכבת ונביחות כלבים על רקע ילדים העונדים טלאי צהוב על בגדיהם והופה! תוכלו לראות איך השואה מתפצחת לה לנגד עיניכם. 70 שנה חיכינו כדי שמירי רגב תבוא ותזלזל לכולנו באינטליגנציה, והנה זה קרה, מהלך חסר טעם, היגיון וטאקט, עוד יותר מהביצוע של שרית חדד ל"משירי ארץ אהבתי", שבכלל לא נכתב על ארץ ישראל, לידיעת השרה.
לא משנה כמות הרחפנים שרגב תארגן, לא משנים המונולוגים המעייפים של יעקב כהן, לא משנה מי כן הדליק או לא הדליק את המשואה השנה (באמת שהייתי בטוחה שיהיה משהו יותר מעניין מהנשיקה שאבשלום קור הדביק לחייל שעמד לצדו) – רגב לא תשכנע אותי שהיא מבינה משהו בתרבות של מדינת ישראל או בתרבות בכלל. תרבות היא לא נורות לד, אש ותימרות עשן על רחבת קבר חוזה המדינה.
אבל אם נשים לרגע את אי ההסכמה עם רגב ומהלכיה בצד, אפשר בסך הכל גם להודות לה על השירות שהיא עשתה ליום העצמאות שלנו. כי מעולם לא התקיים שיח כה פעיל ומעורב בדבר מהלך הטקס ומשתתפיו; והנה, קמה לה רגב אחת והוכיחה לכולנו את נכונות הפתגם הידוע "There is no such thing as bad publicity".
אז את התודה אמרתי, אבל אם יש סיבה שכולנו נזכור את חגיגות יום העצמאות ה-70 למדינתנו (ולמעשה נעדיף לשכוח), זה לא בזכות רגב, אלא בגללה. בגלל שהפכה אירוע ממלכתי לקרקס פוליטי. בגלל שהיא בזה לכולנו ובגלל שהיא מעדיפה להרשים אותנו עם מופע ראווה שיכול להמם רק את מי ששכח שצריך להסתכל במה שיש בתוך הקנקן.
וכל זה לתפארת… לא חשוב.
