מה שמושך את הצעירים להצטרף למסע לפולין הן החוויות עם החבר'ה. ואיך הם לא יצטרפו? המסע מספק להם שבוע בלי ההורים, טיסה לחו"ל ובילוי באירופה עם החברים; קצת מזכיר דיל לבורגס. הגיע הזמן לבחון את התופעה מנקודת מבט אחרת ולחשוב על הפרה הקדושה מחדש, כמו שהקומיקאיות רג'י (רותם וייסברג) וסיג (טל מיכלוביץ') מראות בסרטון "סלפי באושוויץ". כך הפכה הטרגדיה הגדולה של העם היהודי למוצר צריכה שמקנה לנערים ולנערות פופולריות.
30 אלף תלמידים ותלמידות יוצאים מדי שנה למסע לפולין וכמעט כולם בחברה הישראלית מסכימים שהמסע חשוב, משמעותי והכרחי. בינואר האחרון, צמד הקומיקאיות העלו סרטון סאטירי ל-YouTube, שמתאר את התנהגותם של צעירים שיוצאים למסע לפולין. הסרטון מתעסק בעיקר בהתנהגות בני הנוער במסע, אך הביקורת לא מופנית כלפיהם, אלא כלפי משרד החינוך; ששולח את תלמידיו לטיול שמתפלש במוות, עצב ואובדן, וזאת לצד העובדה שבחיי היום יום הם בקושי מצליחים להחליט עם מי לצאת לנשף. ההחלטה של רג'י וסיג לפתוח את הביצוע כשהן מצטלמות בדיוטי מדגישה שהמסע לפולין הוא לא מסע, אלא טיול.
רג'י וסיג מבקרות בעיקר את צוות המורים ואת משרד החינוך, לא את הצעירים שלעולם יתחבאו בשירותים כדי לעשן סיגריה וירוצו בלובי עם תחתונים על הראש. זו מסגרת פרוצה בה לתלמידים יש פנאי והזדמנות למרוד ולהשתטות; הצעירים לא סובלים את רוב סגל ההוראה בעקבות אירועי עבר בבית הספר, וכל הלחץ במסע הן נפשית והן בגלל הלו"ז הצפוף, יכול לעורר סלידה קיצונית של התלמידים מהמורים. ולא בטוח שכל המורים יודעים להכיל את התלמידים, או שהם מוצאים את האיזון הנכון בין משמעת וסדר לבין תמיכה וייעוץ, או אפילו שהם בעצמם לא מוכנים נפשית למסע.
"סלפי באושוויץ" זה באמת לא מכבד, אבל מה כבר אפשר לצפות מצעירים הורמונאליים? רק בשנה האחרונה קבוצה של נערים קנתה סמים בפולין וקבוצה אחרת ריססה כתובת גרפיטי באושוויץ. אבל הדבר הזה לא מאפיין רק את הדור של 2018, תמיד עשו שטויות בפולין וימשיכו לעשות שטויות בפולין. בשביל להימנע מתלמידים כאלו, חוזר מנכ"ל דורש מבתי הספר לסנן את אלו שההנהלה לא מוצאת לנכון לשלוח למסע מבחינה נפשית ומבחינה התנהגותית. אבל איך אפשר לצפות מחבורת נערים ונערות, שנמצאים בשלב בו מצב הרוח והשקפת העולם שלהם לא יציבים, להתאפס על עצמם?
השואה חייבת להיות חלק מהשיח התרבותי – היסטורי וחשוב ללמד אותה בבתי הספר, בצבא, בתנועות הנוער ובכל המסגרות הקיימות. ולכן נראה כי שליחת בני נוער למסע לפולין בזמן התיכון נמצאת בראש מעייניהם של אנשי משרד החינוך, אפשר לראות זאת בגידול במספר המשתתפים במסע לפולין: בשנת 2017 יצאו 39 אלף תלמידים למסע; הכמות הגדולה ביותר עד כה. הגידול במספר המשתתפים במסע נוצר בעקבות העלאת התקציב למסעות, בעבר המסע עלה כ- 5,000 ₪, אך היום משרד החינוך מסבסד כ-1,200 ₪ לכל תלמיד ומחלק מלגות מלאות למעוטי יכולת. אבל מדוע מלכתחילה להתעקש לשלוח צעירים וצעירות בני 17 למסע גדוש זוועות ומראות קשים לעיכול?
חלק מהרעיון המרכזי של המסע הוא לגרום לתלמידים להתרגש ולהצטמרר; יש מעין מוסכמה כזו שבמידה והנער בוכה ומתרגש, הוא מחובר למסע ואם הוא לא הזיל דמעה, הוא מזלזל במסע. כשסיג מקריאה באפתיות בטקס בפולין "…וזה עצוב עולות לי פה דמעות", היא מבטאת את השחיקה של התלמידים מהכפייה להתרגש, רג'י לאחר מכן אומרת לה: "איזה ריגוש, עשית לי צמרמורת, יצאת ממש מוש". הן מסכמות בדיוק את רשימת המכולת של המסע – להתרגש, להצטמרר ושתצא תמונה טובה.
אחרי הצפייה בקליפ "סלפי באושוויץ", קראתי דעות מגוונות בנוגע למסע לפולין והחלטתי לראות שוב את התמונות שלי ושל חבריי לביה"ס מפולין. קיוויתי למצוא ראיות שיוכיחו שהמסע בגיל 17 כן היה משמעותי ומשכיל, אבל לצערי נחשפתי לחוויה של כיף ומרד נעורים. הצפייה בתמונות מחייה את השמחה והשעשועים שהיוו חלק מרכזי במסע, שאלבום התמונות שלו בפייסבוק זכה לשם: "תגידו טיקוצ'ין".
הקליפ הסאטירי של רג'י וסיג לא חותר תחת זיכרון השואה ולא לועג לו או לניצולים, אלא מבקר את המסעות לפולין ואת זיכרון השואה בחברה. האם הסרטון יגרום לאנשים ממערכת החינוך והתרבות בישראל להבין שיש מסורות שצריך לשנות? עד אז יש להם זמן לסלפי במשרפות.
