בחודשים האחרונים נסגרו "מסמרים", "הו!", ו"מטעם", שלושה כתבי עת מרכזיים ומשמעותיים שעסקו בספרות, ונכון להיום, מלבד "מאזניים" ו"עיתון 77" הנצחיים שרבים חולקים על איכותם וממומנים בדרך זו או אחרת ע"י המדינה – לא נותר שום כתב עת רציני, בלתי תלוי, שעוסק בספרות.
המודל הכלכלי של עולם האמנות בכלל ושל הספרות בפרט עובר תהפוכות כבר לא מעט שנים: מעטים קונים אלבומי מוזיקה, בתי קולנוע נסגרים, וספרים נמכרים רק כשהם ארבעה במאה. נוכח מציאות זו, שומעים יותר ויותר אמרות כמו "הספרות מתה" או "התרבות מתה". בכל מקרה, חייבים להודות כי כתב עת לספרות, החי על מנויים ומכירת עותקים מודפסים, הוא רעיון לא סביר ובטח לא כלכלי. דווקא העובדה שכתבי העת הללו שרדו עד עכשיו היא זו שמעוררת פליאה.
כמו ליצן המופיע מול מלך
כתב עת ספרותי הוא דבר הנידון לכישלון כלכלי מראש. כדי להתמיד ולהוציא גיליון שכזה נדרשות תעצומות נפש אדירות. קהל היעד הוא מצומצם ובעל ציפיות גבוהות, שכדי לספק ולשמר אותן צריך להיות בכל רגע עם היד על הדופק. הכתיבה עצמה הופכת להישרדות. וכמו ליצן המופיע מול מלך, כך מתפלל כתב העת שהקורא יתפעל ויתרגש ויחוס על חייו.
אבל האינטרנט הביא עמו בשורה חדשה: יצירות צריכות להגיע לצרכן ללא תיווך. מוזיקאים היו הראשונים להבין את זה וכיום רובם מתפרנסים מהופעות חיות ולא ממכירת אלבומים, ומבקשים את ברכתו של האינטרנט ומקווים לטוב. וכאשר טוב הדבר בעיני האינטרנט – אנשים משלמים מרצון על הופעה או מודים לאמן בדרכים אחרות: תורמים דרך אתרים כמו קיקסטארטר, קונים שירים באייטונס וכיו"ב. וקיים כמובן האספקט החיובי של השיתוף הפיראטי – ההפצה הוולונטרית שללא האינטרנט לא הייתה מתאפשרת. זו המציאות לטוב ולרע. בעולם הספרות, אותו הרבה יותר קשה להמיר אל הרשת (אך האנשים הטובים ביותר שלנו עובדים על זה), מסר זה בהכרח יגיע באיחור.
עולם ללא תיווך
מתישהו זה יבוא: היחסים בין הסופר לקורא יהיו בלתי מתווכים, ושני הצדדים יהיו מרוצים. ככל הנראה עדיין יהיו הוצאות ספרים, אך אלו יתרכזו בעריכה ויחסי ציבור. הזכויות על היצירה יישארו בידי האמן, שכן הוא לא יזדקק להוצאה שתדאג לדפוס, הפצה לחנויות, אחסון והוצאות לוגיסטיות. ביום שבו הרעיון לקרוא ספר אלקטרוני יהיה מקובל לגמרי, סופרים ימכרו את ספריהם ישירות לקוראים וכמוהם גם כתבי עת ספרותיים. הרי קל לגנוב ממתווך עשיר כמו למשל סוני או הוצאת ספרים. מוסרית, הרבה יותר קשה לגנוב ישירות מהאמן. לכן הפחד שבמקום לשלם הקהל יעדיף להוריד בצורה פיראטית יישכח. כבר היום ניתן לראות ניצנים שמצביעים על הכיוון הזה.
לפני פחות מחודש, הקומיקאי לואי סי קיי ערך ניסוי: במקום למכור את הדי.וי.די של המופע החדש שלו לרשת טלוויזיה, הוא שם אותו להורדה באתר שלו בתמורה לחמישה דולרים, כולל הרשות להעתיק ולצרוב עותקים ממנו. מטרת הניסוי הייתה לבדוק אם אנשים יגנבו גם לאחר שביקש : "בבקשה אל תגנבו". והלא יאומן קרה: תוך פחות משבועיים נרשמו הכנסות של יותר ממיליון דולר, הרבה יותר ממה שהיה מקבל מרשת טלוויזיה (גם אחרי שתרם מחצית מהסכום לצדקה). ניסוי דומה ערכה להקת רדיוהד לפני ארבע שנים, כשהציעה להורדה את האלבום "In Rainbows", בתמורה לתשלום שהגולש ימצא לנכון. גם הם רשמו הכנסות גבוהות יותר ממה שהיו מקבלים מחברת תקליטים.
במצב הנוכחי לא ניתן למצוא בחנויות כתב עת עצמאי המוקדש לספרות. אבל זה לא אומר שבמתכונת אחרת לא יוכל להתקיים אחד כזה. כתב עת הוא מותג, רעיון, ומותגים קמים ונופלים על הבדלים: לא אלה שנמצאים בראשם של אנשי שיווק, אלא ההבדלים שמתקיימים בראשם של אנשים. מידת ההערכה והרצון להוקיר תודה באופן בלתי מתווך היא גורם מפתח להצלחתם של מותגים אמנותיים. בחודשים האחרונים, כאמור, ההבדלים שהתקיימו בראשם של מנויי "מסמרים", "הו!", ו"מטעם", איבדו מיכולתם להצדיק תשלום. אין לזה כל קשר לאמירות על כך שהספרות, האמנות, או התרבות מתו בישראל. אלה בסך הכל המודלים הכלכליים הישנים שגוועים מול עינינו.
